שכבנו על המיטה שלה, עירומים. והיא שיחקה בעצבנות עם קצות האצבעות שלה במין מעגל דמיוני.
הסתכלתי על התקרה והתמקדתי על נקודה ריקה, אני יודע שהיא רוצה להגיד לי שהיא אוהבת אותי.
ואני יודע שאני רוצה להגיד לה שאני אוהב אותה בחזרה. אז במקום להגיד, נישקתי אותה.
רכנתי לעברה ונתתי לה נשיקה על הלחי שהחזירה אותנו במערבולת של צמר גפן מתוק כמה שנים אחורה,
כאילו היינו שני ילדים בלונה פארק. מתרגשים מנשיקה.
(צילום: visualphotos.com)
היא שלחה זוג כפות ידיים וכיסתה את הפה, כאילו היא פחדה שהפרפרים יעופו החוצה מהבטן המתוחה שלה.
ובצד השני של המיטה אני שוכב ללא תזוזה עם העיניים נשואות לתקרה,
כמו חתיכת ברזל שהורידה תחתונים ונחתה על המיטה.
היא הרגישה את זה, נשים תמיד מרגישות אותך, אתה אפילו לא חייב להיות באותו חדר איתן.
אז היא שלחה יד אחת וליטפה לי את השיער שהרגיש לה באותו רגע כמו רדיד מתכת מתולתל,
בניסיון לשבור את המכניות האדישה. הזזתי לה את היד בתנועה אחת, והנחתי את הראש הכבד על הבטן החשופה והחמה שלה,
יכולתי להרגיש אותה מתכווצת ומצטמררת לנוכח המגע,
והאוזן שלי הפכה רגישה למשמע הדם שזורם לה בורידים כמו גלים מוקצפים אדומים שנעים בסערה בתוכה.
(צילום: visualphotos.com)
השתיקה הזו מעיקה לה, היא כמעט פלטה "אני אוהבת אותך" שהחל להתעופף בחדר,
ומיד חזרה לכסות את פיה בזוג כפות ידיים עדינות, ואני שותק.
היא התחילה ללחוץ עליי עם האצבעות, כמו ילד קטן שמסתכל על מכשיר אלקטרוני גדול ומנוכר, והוא ילחץ על כל כפתור אפשרי,
רק שהדבר הזה הזה יגיב כבר.
ואני דומם לחלוטין, חסר כפתורים. העיניים שלי רחוקות מלהיות כחולות, אבל יכולתי להישבע שדרך עיניה ראיתי את המבט שלי מבריק כמו פלדה כחולה.
הסתחררתי עמוק אל תוך האישון הרוטט שלה, ואני מתרחק ממנה באיטיות, היא התחילה להתנשף במהירות, פגועה ודומעת.
האהבה בחדר כלואה בין רוחות מברזל, לבין שתיקה מביכה.
היא כעוסה, יכולתי לראות את זה בעיניים שלה.
יכולתי לראות שאם זה היה תלוי בה היא הייתה לוקחת את המכונה הזו שעומדת
מולה, וקורעת אותה בכעס לגזרים קטנטנים עד שחיקה לאבק או לקונפטי מתכתי.
פשוט מכניסה לי סטירות כל כך נחושות וכואבות, שכל פיסת מתכת הייתה מתעקמת ונקרעת.
אם זה היה תלוי בה, כל מה שהיה נשאר בחדר הזה, זה עשן של נקסט, בחורה עם תחתונים,
וגשם של אלומיניום שלא הראה אהבה.
(צילום: visualphotos.com)
אבל אף מילה לא נאמרה באותו לילה, לא היה גשם, ולא פרפרים שברחו מהבטן להצהיר על תשוקה.
שתקנו, כי פחדנו שנגיד כמה אנחנו אוהבים אחד את השני, ופחדנו שלא נקבל את אותה התשובה בחזרה.
אז שכבנו ביחד על המיטה, כמעט מאהבת לצד כמעט מכונה. ובעיקר פחדנו.
פחדנו פחד גדול מאהבה.
// שיר יעקב