אני זוכרת את הפעם הראשונה שמכרתי את עצמי. הייתי צריכה לבקש יותר. מה לעשות, הייתי נאיבית ותמימה, חסרת ידע והדרכה. בדרך כלל מעדיפים לשכוח את המכירה הראשונה כי היא גרועה וההרגשה הכללית- שנדפקנו, כי יכולנו למכור בכל כך הרבה יותר. אז מדחיקים, אפילו מוחקים אותה מהזיכרון ומנסים להותיר חור שחור סביב כל מה שקשור לנושא.
מעכשיו אני מציבה לעצמי רף גבוה, ככה שלא כל אחד יוכל לבוא ולקנות. אני לא מתכוונת למכור בכל מחיר ובטח שלא לכל אחד.
יש כאלה שמוכרים ממש בזול משהו גדול- מציאה. אלה לדעתי מסכנים- הם יקנו רגש זמני בתשלומים לכל החיים, כי הם האמינו שלזה הם מסוגלים ולא נטעו בהם את האמונה שקיים רגש אמיתי, עמוק וכנה. דפקו להם את הראש, נתנו להם לחשוב שאין להם כלום בידיים- גם אם עמוק בפנים יש להם כל כך הרבה.
צריך לבדוק את כולם. לעומק. יש כאלה שעם קצת צבע ושיפוץ 'פרונט'- ימכרו אותם ביוקר, יקפיצו את המחיר שלהם לשמיים כאילו אלוהים יודע מה. תמיד צריך לבדוק מה יש מתחת, לבדוק את עמוד השדרה (שלדה) לבעוט בצמיגי האגו והרגשות ולבדוק שהם עמידים, שהם לא יתפוצצו אחרי כמה בעיטות- וזו סתם בדיקה רעה- להראות שאתה כאילו מבין ומקסימום שמישהו יתפוצץ, העיקר שאתה הבועט.
צריך לבדוק ששאגת המנוע לא תחלוף אחרי כמה דקות ושפתאום המנוע יתחיל ליילל כמו חתול מסכן וכמובן שצריך לעקוב אחרי ה'קילומטרז'- יש כאלה שבאמת עברו הרבה בחיים אבל יש גם הרבה שסתם עושים סיבובים סביב עצמם.
הנקודה היא שאני לא רוצה למכור את עצמי תמורת שלווה, שקט וביטחון. לא רוצה לעשות משהו שלא ימלא אותי בתחושה של אושר וכיף. לא רוצה שלושה ילדים וחיים בנאליים שגם הם יגדלו ויעבדו כל יום מ-8:00 עד 17:00 כמו כל האנשים ואז יעבירו את שאר היום בלדאוג. זרועי פחד. לא רוצה שיהיה לי משעמם. לא רוצה לדגור במקום. לא רוצה נחלה שקטה. לא רוצה את הביטחון השגרתי הזה. זה בטוח. אבל משעמם.
יש את אלו שימכרו את הרוגע והשלווה, את היופי שבדברים הקטנים כמו שמחה ועצב בשביל מרדף מטורף אחרי כסף, אחרי כיבוש ושליטה. מעיין זן של אנשים שידרסו וידרכו על אנשים ועל רגשות. אנשים עם עיניים מתות שכבר מזמן שכחו מה זה רגש. מה זה לתת. מה זה לאהוב.
ויש את אלה שאין להם מה למכור. יש להם מה שהם צריכים. יש להם פרה בשביל חלב בבוקר, תרנגולות בשביל ביצים ועוף. וחכה, בשביל לדוג דגים לארוחת שישי. את הפרחים הגבר קוטף לאישה בשדה, כשהוא חוזר הביתה מהדייג והיא מאושרת, סורגת לו סוודר חם על כיסא נדנדה בזמן שהוא מתקלח ואז הם שוכבים ולפני שהוא הולך לישון הוא שר לה שיר ערש ופורט מולה בגיטרה.
"אדם שאין לו מה להפסיד- יש לו הכול". איזו תמימות. זה לא באמת ככה. לא היום.
לא יודעת מה אני רוצה לעשות. למכור או לקנות. לחיות את הרגע או לשתול עצים ולראות איך הם גדלים וצומחים. למצוא את ה"אחד" ולהתחתן ולהביא ילדים לעולם ולשלם משכנתא ולהתפלל לאיזו זכייה בלוטו שתסדר אותנו לכל החיים. לחשוב שאנשים באים ואנשים הולכים ועוצרים והולכים ויורדים ו… או לבכות על פספוסים. על טעויות קטנות וטעויות גדולות ומידי פעם לעצור הכול ולנסות להבין איפה אני עומדת, מה יש ומה אין ואיך מסתכלים עליי ומה אני אומרת ואיך אני מתנהגת ומה יגידו על זה ומה יקרה בגלל.
אני רוצה לחיות חיים אמיתיים. גם אם הם לא יהיו הכי טובים או כמו שחלמתי שיהיו. אני אף פעם לא רוצה להפסיק להרגיש. הלב המשותק שלי כבר למד לא אחת לאהוב, לשמוח ולכאוב. הוא דפק חזק מאושר ונקרע מעצב, אבל לפחות גיליתי שהוא עדיין עובד. כשהוא יפסיק לעבוד, זה כבר לא ישנה.
בטח שלא לי.
// חן בוקר