"אם אני הולך, הפעם אני לא חוזר". נאלמתי. התגובה היחידה שהצלחתי להוציא מעצמי הייתה הזזת הכתפיים כאילו אומרת "אני מצטערת, אין לי מה לומר", או יותר נכון – "אולי זה עדיף ככה. וגם בלי מילים, אם אפשר".

זו הייתה הפעם השלישית שביקשתי ממנו לעזוב את הבית, להפסקה, בחודשיים האחרונים. כדי שנחשוב קצת, ננשום, ננסה לעכל מה קורה לנו. כדי שנבין אם יש דרך לתקן את כל מה שקרה בינינו, אם יש דרך להקטין את הבור שנפער בינינו.

כבר תקופה לא קצרה שאני לא מוצאת את עצמי בתוך הקשר הזה. מרגישה שרגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ. וזו שבחוץ מושכת יותר חזק. במהלך התקופה הזו ניסיתי להתנגד לדחף הזה, חשבתי שאולי זו סתם קפריזה, סערה שתחלוף. אבל היא לא חלפה; להפך, היא התפשטה בי.

אני איתו מאז שאני זוכרת את עצמי כאדם בוגר. איתו הפכתי מגולם לפרפר. איתו גדלתי, הוא גידל אותי. הוא לימד אותי על העולם ועל עצמי, ובמקרים רבים הוא ידע יותר טוב ממני מה נכון לי. חלק מהדברים הבנתי רק בדיעבד. ואהבתי אותו, אהבתי אותו אהבת אמת. אהבה ללא תנאים, כזו שבה אני אעשה הכל בשבילו. מבחינתי היינו אחד, והרגיש לי שגם מבחינתו.

                                                   צילום: ליאור אטיאס

במהלך השנים שהיינו ביחד הייתי בטוחה שיש לנו את הזוגיות המושלמת. התחלנו לצאת כשהיינו בצבא ודי במהירות התאהבנו עד מעל לראש. הערצתי אותו. הוא העריץ אותי. עברנו ביחד את תקופת "אחרי הצבא", את העבודה הזמנית, את הטיול הגדול, את הפסיכומטרי, את הלימודים. למרות שטיילנו בנפרד, מעולם לא היה צל של ספק לגבי הזוגיות שלנו. היא הייתה יציבה וחזקה בשביל שנינו.

והתבגרנו. ועברנו לגור ביחד. הרגשתי שאני לומדת להכיר צדדים אחרים בו, שהוא שונה לי. פתאום התחלתי להבין שזה לא בדיוק מה שחשבתי שזה עד היום. שזו לא האהבה שראיתי בעיני רוחי. שיש כל מיני דברים שהעידו אחרת, שהראו את הפערים בינינו, אבל העדפתי להניח אותם בצד. עכשיו הם נוכחים ואי אפשר להתעלם מהם יותר.

איזו מחשבה מוזרה זו. אנחנו ביחד כבר שלוש שנים, ועכשיו אני שמה לב שהוא לא מי שחשבתי שהוא? בחיים לא האמנתי שאני אהיה מהאנשים האלה שלא מודעים למה שקורה בתוך החיים שלהם. בוקר טוב, אליהו.

לקח למחשבה הזו כמה חודשים להתגבש, ולמחשבה שאולי הוא לא יהיה האחד שלי לנצח – לקח עוד כמה חודשים. כבר הספקתי לדמיין את כל חיינו ביחד, אפילו מספר פעמים, עד אז. הכל היה ברור והדרך הייתה סלולה. מאיפה באו לי המחשבות המקוללות האלה עכשיו, בטיימינג הכי גרוע בחיי?

                                                           מתוך Inception 

ניסיתי להדוף את הרגשות ולתת להיגיון שבי להשתלט, כי זה מה שאני עושה הכי טוב. מומחית בזה. מסתבר שיש גבול עד כמה ניתן לרמות את הלב ככה. או את הבטן, מה שתעדיפו. והרעיון הזה שאני לא אהיה כאן יותר, שהדבר הזה לא יהיה כאן יותר, התחיל לשקוע ולצמוח כלפי מעלה, לגדל ענפים. הדבר הזה היה הכל שלי – בית, מסגרת, חברות, אהבה. הכל. והנה אני מתחילה לשחרר את זה, לפרק את זה ביוזמתי, מבלי שכביכול קרה משהו משמעותי, משהו שאפשר להצביע עליו, שמצדיק את הפרידה.

כמה פחדתי מהרגע הזה, של הסוף. פחדתי שאתחרט ולא אוכל לחזור אחורה. פחדתי שזו סתם סערה שמתחוללת לי בראש בגלל ההתבגרות הפתאומית שבמעבר לעיר אחרת ותחילת הלימודים. וכשהגיע הרגע, הוא הרי חיכה לי מעבר לפינה, לא הצלחתי לומר מילה ורק נענעתי את הכתפיים לאישור. הוא לא יחזור.

// ירדן ששון

ברחוב בו אני מתגוררת כולם מכירים אותה, כל אחד לקח עליה בעלות לפי נקודת התצפית שלו. יש את אלה שגורלם שפר וזוכים לצפות בה בהילוך איטי מהרגע בו מופיעה בראשית הרחוב כאילו מהלכת היא לעברם ויש את צד ימין ואת צד שמאל ויש גם את אלו שמעולם לא זכו לראות את פניה – עליהם חס הגורל.

ערב ערב היא נוהגת לעבור את אותו המסלול בדיוק, מופיעה מבין הבניין של שמוליק החייל לבניין של שפרה המוכרת בצרכנייה וכולם כמו שומעים את קצב פעימות ליבה, יודעים מתי היא מאיטה את קצב הליכתה ומתי היא מתעייפת. והיא נקייה ומצוחצחת אינה שומעת את הלחשים של האנשים אשר מצמידים לשמה שמות תואר, חלקם ראויים לה חלקם פחות. היא אינה רואה את אותן עיניים מציצות מאחורי הזגוגיות בתחושת ביטחון מזוייפת.

היא בלונדינית יפיופונת בעלת עיניים חומות ומתהלכת היא בחן חסר אופק ונקי מדאגות. אילו רק ידעה על האנשים אשר שכחו שינה עמוקה מהי כזאת חסרת חלומות. ואילו ידעה, האם הייתה חפצה להיכנס לביתם? האם הייתה מבקשת לחלוק איתם את משאם, לנסות להוכיח להם כי יש חלוקה הוגנת?

שתיים מאותן עיניים מציצות הן שלי, המספרת, מעט מתביישת להודות אך מעל להכל כועסת. אני כועסת על התעקשותי להחיות אותה עם עיני הנוצצות מתוך החושך, עיני המדובבות אותה, החודרות לה מבעד לבד הנח על גופה עד לעומקי קרביה. והיא כבר לא בדמיון, היא חייה בי ובהם, מופיעה כל ערב, חיננית, חייה את חייה הכמוסים וכך גם אנחנו. הקו הדק אשר מפריד בין בדיה למציאות הולך ומטשטש.

בשבתי לארוחת ערב כשבידי סכין ומזלג היא יורדת לי בכבדות בגרון. והיא בביתי. שיערה הבהיר שרוך בין שיני המסרק שלי, נשיותה מוכחת בכל חדרי הבית ומה עם מעט נחמה?! לנו השוטים!? אנו עצמינו. קנאים וקטנים מתחזקים ביודעין שיש עוד כמונו מאירים את האפילה בעוד עינינו עוקבות אחר הפלא המסרב לדעוך. אנו הקהל אשר בונה תחת רגליה במה ובמיטב כספינו מקים סביבה תפאורה. איבדנו את זה, כל אשר מעיזים לבקש הוא את השכחה. רק לשכוח את תנועותיה  ואת קיומה. והעתיד!? אבוי.

ואם תביטו היטב גם אתם בשעת ערב מאוחרת תראו אותה מתהלכת ברחובות, לובשת צורה שונה. חלקכם מכירים בה חלקכם חיים איתה בשלווה ואולי היא בעצמה קוראת שורות אלה וסוף כל סוף תהפוך לבת תמותה, תפסיק לאיים עלי, עלייך ועל כולם, תשנה את מסלולה ותניח לליבנו העייף מקנאה.

// דניאל אלוף

אתה היית שם לידה כמעט כל ערב. הצחקת אותה, היית חבר אמת, דיברתם על גברים, על נשים, על מין, על כל ה"כמעטים" שהיו לכם, על החיים עצמם. אתה היית מחייך ומפרגן ונותן עצות ולא הבנת למה הגברים המטומטמים האלה שהיא יוצאת איתם, לא מתאהבים בה כמוך ונשארים איתה לכל החיים. לא שהיית מאוהב בה, אבל ידעת שיכולת להיות. אם היא רק הייתה מאפשרת.

אתה תהית למה היא הייתה כזאת מטומטמת ולא התאהבה בך ונשארה איתך לכל החיים. ואז סלחת לה על זה שהיא מטומטמת, כי איזה חמודה היא!

כמעט.

הוא הצחיק אותך בלי סוף עם השטויות שלו. הוא השתטה כדי לגרום לך לחייך. את סיפרת לו על המשפחה שלך ועל הגברים בחייך. את לא נגעת בו אפילו קצת, מלבד החיבוק החברי כשהייתם נפגשים. הוא היה כמו נרות חנוכה בשבילך, "אלא לראותו בלבד". פחדת להתקרב פיזית פן ירגיש שאת מסניפה את הריח שלו כדי שיישאר לך ממנו עוד קצת לאחר כך.

אתה יצאת עם אחרות. ידעת שביניכם זה לא יקרה לעולם ואין בכלל טעם לנסות כי הרי אתה תהרוס הכל והיחסים ביניכם יהפכו מוזרים ולא יחזרו עוד להיות אותו דבר ואיזה מיותר זה. היא הייתה כמו בובת חרסינה בשבילך, "שברת – שילמת", ולא בא לך לא לשבור ולא לשלם. רצית שהיא תרצה אותך לרגע, רק כדי להרגיש איך זה מרגיש. זה בטח מרגיש נפלא.

הוא עבר לך במחשבות כמה פעמים ביום ואת ניסית לסלק אותו, כי ידעת שזה לא יקרה ביניכם לעולם וחבל על בזבוז האנרגיה. לפעמים נמשכת אליו ולפעמים לא. הכרת גברים אחרים, שונים ממנו או דומים לו, אבל בסוף חזרת כדי לספר לו עליהם או לצחוק איתו עליהם. חשבת עליהם שהם פחות יפים ממנו ופחות חכמים ממנו, ויותר מהכל, הם פחות נעימים לך ממנו.

קווים מקבילים

כשהייתָ לידה הייתָ ב-פול גז. צחקת יותר, דיברת יותר, היית רועש יותר ולפעמים גם נדבקת במחלת פלרטטת מתקדמת כשהיא הייתה בסביבה ופלירטטת עם כולן – רק לא איתה. אמרת לה שאתם לא נפגשים מספיק אבל ידעת שגם אם תבלו יחד כל היום זה לא יספיק, כי לא יכולת לגעת בה אז תמיד נשארת עם טעם של עוד קצת.

את ניסית לסדר לו כל בחורה שרק חפצה, רק שתהיה לו כבר מישהי רצינית והוא יהפוך ללא רלוונטי עבורך. דיברת לידו על כל בחור שהיה לך מכיתה א' ועד היום, רק כדי שתוכלי לבדוק אם עכשיו הוא מקנא, להבין אם הוא בקטע. ואולי עכשיו? זה מזיז לו? כלום, הא?

אתה רצית שיהיה לה מישהו כבר כדי שככה אולי הראש שלך יפסיק להתעסק בה, אבל גם היה לך נוח שהיא נשארה פנויה בשבילך מתי שאתה רוצה ויכולת להסתכל לה על התחת כל פעם כשהיא נפרדה ממך לשלום.

אחרי שבילית איתו את הערב היית נרדמת מחוייכת ומתעוררת קצת לפני השעון, אחרי שחלמת עליו דברים לגילאי 18+. היית מספרת לו על החלום וחושדת בו שהוא קצת מרוצה להיות חלק ממנו. שובב. את הרגשת קצת מאוהבת למרות שלא היית, אבל ידעת שיכולת להיות. אם רק הוא היה מאפשר.

אחרי שביליתם את הערב ביחד הייתָ קם מבסוט. לא בטוח שידעת למה, אבל ההרגשה הייתה משתלטת עליך לאורך כל היום והנחת שזה בגלל האלכוהול או אולי האביב.

כך הוספתם להיות שניים שמעולם לא נגעו, לא נשקו, לא נשברו. שמעולם לא נפגשו. קווים מקבילים כאלה. מוגבלים.

// סיוון סטרומזה

הפוסט ה60 שלי במספר כבר תקופה ארוכה שעתיד להגיע, אבל כל פעם שאני ניגשת למחשב ומנסה לכתוב אני מוצאת את עצמי כותבת שלושה משפטים ולוחצת לחיצה ארוכה מאוד על הכפתור עם החץ במקלדת והמסמך חוזר להיות לבן בתולי וחסר מילים.

אני לא מצליחה לכתוב, על אף שזו באמת אחת השנים המורכבות שהיו לי. אני נמצאת במן רגע לפני החיים האמיתיים של אחרי התואר, בין מלא החלטות קטנות וגדולות שישפיעו רבות על העתיד. אני לא מצליחה לכתוב, אפילו שבסך הכל יש לי זמן. יחסית. יומיים בשבוע אני מלמדת, עוד יומיים אני לומדת ויום נוסף אני מקדישה ללמידה בבית ולהדרכה באיגי. ואז סופ"ש מבורך שהוא בין עשייה לעצירה.

אם נרד צעד נוסף במיון הדברים שאני עושה, בין לבין אני עובדת על תערוכות, עושה סמינריונים ללימודים, עושה דברים שקשורים לבית הספר שאני מלמדת בו, קצת מציירת, קצת מנגנת, נפגשת עם חברים טובים, נמצאת בהתקרבות לעצמי, ביצירה, בפחדים, ובעצם אני מבינה שאני מתעסקת הרבה מאוד במחשבות שלי אבל לא בצורה האישית אליה התרגלתי בשנים מאז התחלתי לכתוב יומן.

יכול להיות שהיום אני צריכה פחות את היומן כי אני מקבלת את הסיפוק הזה של להיכנס לעצמי דרך הזוגיות שלנו. פיץ ואני חגגנו שלוש שנים לאהבה שלנו ממש לא מזמן. וזה נכון כשאומרים שהזמן עובר מהר כשנהנים, כי זה מרגיש שהכרנו לפני רגע. כל ציון דרך כזה, אני נתקלת במחשבה של כמה זה הזוי וקוסמי שהכרנו. זה כל פעם משונה בעיני איך הפכנו מזרות מוחלטות לזוג, ואיך יצרנו לנו זוגיות נעימה וחברות עמוקה. אני לומדת ממנה המון. לא רק על איך להיות בזוג, או ללמוד עליה דברים חדשים. אני לא מפסיקה ללמוד על עצמי דברים שלא ידעתי.

השיחות שלנו היו חזקות ולא מתפשרות כבר מההתחלה ועזרו לי לראות בעצמי דברים שלא העזתי לראות. דברים כמו איך להשתחרר מהכבלים של עצמי, כמו לראות את הדפוסים שלי, כמו להיות מודעת ללחץ המיותר שאני פועלת בתוכו, כמו לפחד פחות מהמיניות שלי, כמו לאהוב את עצמי קצת יותר, כי אני רואה את עצמי לפעמים דרך העיניים שלה ומבינה שאני ראויה לאהבה.

דרך השיחות שלנו אני גם לומדת איך בזוגיות יוצרים משהו חזק יותר של שתינו ובנינו. לרוב, אנחנו לא מוותרות אחת לשנייה ומתעקשות ברגעים שצריך. ובתכלס נראה שהזוגיות שלנו מתפתחת יד ביד עם ההתפתחות האישית של כל אחת מאיתנו בנפרד.

חלק מהתובנות הללו ללא ספק מגיעות גם מהבית של ההורים, מאיך שהם גידלו אותי והכלים שאספתי בדרך. לעיתים אמנם אני חושבת שאולי אני קצת קרובה מידי למה שקורה בזוגיות של אמא ואבא שלי, אבל ללא ספק הקרבה הזו מלמדת אותי שאפשר להיות בזוגיות ובאהבה גם אחרי למעלה משלושים שנות נישואין. אמא שלי נותנת לי המון כלים דרך השיחות שלנו והחינוך שהעבירה לנו. גם מולנו, הילדים שלה היא פועלת בדרכים דומות כמו בזוגיות עם אבא, במקומות שצריך לא לוותר, במקומות שצריך להתעקש, במקום שצריך ללא פחד לגעת בתחושות קשות וכך כולנו צומחים משם וכנראה שזה מתכון לא רע לזוגיות מוצלחת, כל סוג של זוגיות. זוגיות של ידידות, חברות, אהבה…

זה מדהים שפיץ עוזרת לי להגיע לתובנות, עוזרת לי לעצור כשצריך, נותנת לי את המקום לטעות ולהרגיש עם זה בסדר, היא קצת היומן שלי או המראה שלי רק שהיא עוזרת לי לראות את עצמי ולא לפחד ממה שאני רואה.

// טל עוז

בשלוש בלילה הצלצול של הוואטס-אפ העיר אותי. רוב הזמן אני מקפידה להשקיט את זה שהולך לישון איתי בכל לילה אך הפעם שכחתי. בארבע לפנות בוקר כשעדיין אהיה ערה ממחשבות עליך, עלינו, תהיה בטוח שאצטער על זה.

אתה יודע שאומרים שזאת השעה של הגנבים? שמעתי פעם שכל הפריצות לבתים וגניבות רכבים מתרחשות בשלוש בלילה, כי מחקרים מוכיחים שבשעה הזו אנחנו ישנים הכי חזק. תמיד תהיתי ממתי גנבים מתעניינים במחקרים אבל כנראה שגם הם יודעים לעשות גוגל. וגם אתה, כמוהם, בשלוש בלילה התגנבת אל תוך הלב שלי. אני כבר לא יודעת מה עוד רצית לקחת.

הרי כבר מזמן לקחת את כל הדברים השווים באמת, את כל מה שנוצץ וקורץ להתגנב. לקחת ממני פתיחות ורכות שלא חשבתי שיש בי, לקחת את הזוגיות הכי ארוכה שאי פעם הייתה לי. לקחת ארוחות בוקר מפנקות, ארוחות צהריים מושקעות וערב של שאריות. לקחת דיבורים על חתונה ועל שני ילדים, לקחת "אני אוהבת אותך, מאמי שלי" כל כך הרבה פעמים. לקחת שיחות ארוכות אל תוך הלילה, תיאורים של עתיד טוב יותר ביחד, תסריטים על גבי תסריטים שאפילו בהוליווד הנחשקת כבר לא מייצרים. לפעמים אני חושבת שלא נותר דבר מלבד הגעגוע.

כמו גנב שנכנס מהחלון, ישר אל תוך הלב שלי

זוכר כשהיינו ילדים איך היינו מצליבים אצבעות מאחורי הגב כשהיינו משקרים? כי אם הצלבנו אצבעות זה עשה את זה בסדר. אני לא הייתי מסתפקת ביד אחת, הייתי מצליבה אצבעות בשתי הידיים, עומדת זקופה ומחביאה זרועות מאחור בפוזה של מינימום מפקדת פלוגה. אם הייתי מספיק גמישה הייתי מצליבה אצבעות גם בכפות הרגליים. ככה פחדתי מלשקר. פחות מהשקר עצמו, יותר מהזאב. זה שיבוא אחר כך ויפחיד, שיגרום לי לצעוק בקולי קולות אך אף לא אחד יאמין כי כבר יצא לי שם של שקרנית. ואתה לא כמוני, אתה לא מפחד מהשקר.

מעגל פינות, קצת פה קצת שם, כי גם כך כולם מסתכלים על מה שנמצא במרכז החדר. אז אתה שולח הודעה מופרכת שרק מסונוורת מאהבה בגיל העשרה תקבל בהבנה, וחותם בזה שאתה אוהב כי אתה חושב שזה מה שאני רוצה לשמוע. אבל בזמנים של געגוע ואולי אפילו כשתישן חזק, הזאב יתגנב ויפחיד עם מחשבות בלתי פוסקות. הוא יגרום לך לצעוק בקולי קולות בשלל הודעות שאתה באמת אוהב מכל הלב, שאתה מצטער ושלא התכוונת להסתיר את האמת. ואיך אאמין אם אתה כבר לא אמין?

אז אתה תבוא ותגיד ש-הלו הלו, רגע רגע, עצרי שנייה. לפני שאת שולפת תותחים כבדים ויוצאת למתקפה, מקווה שאת זוכרת שגם צבע הטלית שלך רחוק מלהיות תכלת, הרי מעולם לא שיתפת בכזאת קלות את כל מה שאת חושבת. גם את, גברת, לא דיברת בגלוי וליקטת אינספור רגשות בסתר.

אני אביט בך ואגיד ש-וואלה, אתה צודק. אני לא מושלמת, אני רק מכבדת מילות אהבה ורוצה שתהיה אמיתי. קודם עם עצמך, אחר כך איתי. כי כשביד האחת אתה אוחז את האייפון ומתקתק אותיות במקלדת בעוד ביד האחרת נחה סיגריה דולקת, לא נשארות לך אצבעות להצליב מאחורי הגב שיעשו את זה בסדר. וגם אתה, כמוני, לא מספיק גמיש בכפות הרגליים.

// לימור ישעיהו

את לא חייבת לגנוח כמו הבחורה ההיא בסרט הפורנו שראית איתו פעם כי הוא אמר לך שזה מדליק אותו לפני ומכניס אותו לאווירה. את גם לא חייבת לצעוק כדי שהשכנים שלו ידעו שהוא מזיין ולהתחיל להאמין באלוהים בשנייה שאת גומרת, כי ככה ראית שנשים נחשקות עושות בסרטים. את לא חייבת לומר לו מילים מלוכלכות ובטח לא צריכה לחשוב מה הדבר הבא שתעשי לו ואף אחת לא עשתה לו מעולם במיטה, כזה שיגרום לו לחשוב שאת מטורפת. את יכולה להיות רגילה. 

תגידי, עשית פעם אהבה במקום סקס? מישהו חיבק אותך חזק והצמיד אותך אליו כאילו תכף העולם ייגמר וייעלם וזה הדבר האחרון שהוא רוצה שיקרה בחייו? למה הבאת איתך עוד חברה אליו? את חושבת שאת לא מספיק טובה עבורו? באיזה סיפור אגדות קראת שסקס בשלישייה זה מה שיגרום לו להתאהב בך? נכון, סקס מוכר אבל הוא לא קונה, בטח לא אהבה. 

את לא חייבת ללבוש סטים של הלבשה תחתונה תואמת כדי שהוא ירצה לקלף אותך למערומים, ללטף אותך, לגלות אותך. השיער שלך לא חייב להיות מושלם כאילו הרגע יצאת מהמספרה. את לא חייבת להרעיב את עצמך ולא חייבת להיות לך בטן שטוחה. גם לא חייבים להיות לך ציצים 300 CC בכל צד. את יכולה ללבוש סחבות או שק תפוחי אדמה ריק ועדיין להיראות יפה בעיניו, לבוא לא מתאמצת ודווקא בגלל זה להיראות האישה הכי סקסית בעיניו עליי אדמות. 

ובכלל, את שומעת? לא הכל צריך לעשות ברעש. לא כולם צריכים לדעת מה את עושה בכל רגע נתון- אפשר לעשות דברים גם מבלי שכולם יחשפו לתיעוד שלהם ברשתות החברתיות. בשביל הנפש, מתוך אהבה. מתי בפעם האחרונה עשית משהו והצלחת להתרכז בחוויה עצמה ולא באיך היא נראית בעיני האחרים או אם היא פופולארית ותביא הרבה לייקים באינסטגרם או בפייסוש? מתי חייכת למצלמה חיוך אמיתי כזה, כי באמת הרגשת מאושרת ולא כיווננת את עצמך לפוזה ההיא שאת יודעת שמחמיאה לך וגורמת לך להיראות רזה יותר? זה שהוא עשה לך לייק לא אומר שהוא אוהב אותך. לא רוצה לשבור לך את הלב אבל גם האימוג'י של ההוא עם הלבבות במקום העיניים- לא אומר שהוא באמת אוהב אותך. בכלל, השימוש באימוג'ים האלה במקום מילים הפך את הפרשנויות שאנחנו מעניקים להרבה יותר מסובכות. 

תאמיני או לא- יש עולם שלם בחוץ שלא נמצא בסמארטפון שלך. יש בחורים אמיתיים בבתי קפה, בברים וברחוב. כאלה שבדיוק ירדו מהאוטובוס וכאלה שישבו רגע לאכול משהו באמצע יום עבודה. תסתכלי על עצמך במראה. זה מה שחלמת להיות כשהיית ילדה קטנה? את מבינה שאת עדיין ילדה קטנה? למה את מדברת ככה. את באמת צריכה להיות להוריד צ'ייסרים ככה בשביל ליהנות? והסמים, ממה את בורחת כל הזמן והאם זה באמת עוזר לך לברוח? והבדידות מה איתה?- כשאת לא מוקפת בחברות שלך שכל שנייה אומרות לך כמה את מהממת והורסת ת'בריאות, כמה מהממת את מרגישה באמת? והבחור ההוא שלקחת אליך לדירה מהבר אתמול, את יודעת בכלל איך קוראים לו? את אוהבת אותו? רוצה שיאהב אותך? מה עם לאהוב קודם את עצמך?

// חן בוקר

אני מודה.
עדיין נזכר בך עומדת בחוץ מחכה שאאסוף אותך לדייט הראשון שלנו. באתי לצאת מהאוטו כדי להיות ג׳נטלמן ולפתוח לך את הדלת אבל את פשוט נכנסת בריצה וצעקת לי ״הייייי!״ כל כך עוצמתי שמיד התאהבתי בקלילות שלך.
אני עדיין מתגעגע,
אני מודה.

לפעמים אני פותח את דלת הבית ומצפה לראות אותך על המיטה שלנו, שואלת אותי למה לקח לי יותר מדי זמן לעשות קניות. ואת תקראי לי, ״הכנתי משהו קטן לאכול״ ותמזגי לשנינו יין והערב יהיה כולו שלנו.

אני עדיין מתגעגע, אני מודה.

מתגעגע לשישי אצל ההורים שלך, לדג של אמא שלך ולשיחות עם אבא שלך. גם לאחיך הקטן, לחדר שלך, לראות איפה גדלת. כל כך אהבתי לראות אותך איתם, כל כך שמחה, פשוטה, כל כך את.
אני עדיין מתגעגע, אני מודה.

מתגעגע לדייט השבועי שלנו שנשבענו שלא משנה מה יקרה, יום אחד בשבוע אנחנו מתבשמים, מתלבשים יפה, ועושים לנו דייט. כולם צחקו עלינו שאמרנו להם שאנחנו יוצאים לדייט היום, הרי אנחנו כבר שנים יחד, אך הם לא הבינו שזה מה שמחיה אותי ואותך, ההתרגשות הזאת האחד לשניה כל פעם מחדש. את זוכרת את הפעם ההיא שנסענו שעה וחצי לאכול במסעדה בדרום והיינו שם לבד? איך נשפך למלצרית היין על המכנסיים שלי ואת נקרעת מצחוק? רציתי להתעצבן אבל הצחוק הזה שלך. איך אפשר להתעצבן כשאת צוחקת?
אני עדיין מתגעגע, אני מודה.

לשמוע את הקול שלך קורא לי, לשמוע אותך אומרת לי בבוקר ״עוד כמה דקות מאמי, תעיר אותי עוד כמה דקות״ והייתי מסתכל עלייך ישנה ושלווה ורציתי לתת לך להמשיך לישון אבל היה לי משעמם בלעדייך אז הייתי מתחיל לנשק לך את כל הגוף עד שהיית קמה ועושה לי פרצוף עצוב.

נזכר בנו בטיול שלנו. אירלנד. לא הבנת למה קניתי לנו כרטיסים לאירלנד ׳יש כל כך הרבה מקומות אקזוטיים אז דווקא אירלנד?׳, ועניתי לך שאני איש הדווקא, אז דווקא לאירלנד! יהיה כיף הבטחתי. וכל כך סבלנו שם. הקור גמר לנו את הטיול. אבל לפחות נתקענו יחד בחדר של מלון זול ורק שנה אחרי הבנו כמה כיף היה שם. כמה היינו צריכים להיות אני ואת בתוך חדר אחד. שגם ככה אנחנו יכולים להנות. ניצחנו את עצמנו כל פעם מחדש.
אני עדיין כואב, אני מודה.

אני משחק אותה שהכל רגיל. שכשאני רואה אותך בפאבים שהיינו יוצאים אליהם אני מתאמץ שלא ליפול לך לעיניים שיקלטו כל מה שעובר עליי. אני רוצה לרוץ אלייך ולחבק אותך ולהריח את ריח העור שלך אבל אני קופא. מתיישב על כיסא כלשהו ומזמין לי עוד צ׳ייסר. כתבתי לך פעם שגעגוע זה אהבה ואת ענית שאני לא יודע כלום באהבה. שאני עדיין ילד שלא יודע להבדיל בין אהבה לבין כיף ואני נשבעתי לך באותו היום שלעולם אני לא אוהב מישהי אחרת. 

היום אני כל כך מתגעגע, ואני כל כך אוהב.

אז אני שולח לך את זה. שתדעי כמה געגוע יש בי. תחליטי עכשיו את האם אני עדיין אוהב.

// שגיא אליהו

בתכלס בואו נודה בזה, לכל הנשים יש נטייה להיות סייקוז בזמן כזה או אחר, צריך רק את הגבר הנכון שילחץ על הכפתורים האלה ויגרום לנו לאבד שליטה ו… נו…

להיות מטומטמות.

אנחנו מתאהבות בשנייה, לא בכל אחד אבל מתישהו מגיע הטריגר ונתפסנו, זה יכול להיות מילה, משפט שלם, עקיצה, מבט, ליטוף ואפילו פוסט שטותי ורומנטי בפייסבוק. אבל מה אם הוא לא בעניין?

מה אנחנו עושות עם זה?

צילום: PG.NETO

חלקנו בוחרות לחזור לאחור ולהתעצב מחדש בצורה שונה, להתאים את עצמנו אליו, להשתנות. לעשות סדנת ויפאסאנה / ריסטארט של עצמנו ולהשאיר את הפגמים מאחור. רק שהוא לא יראה. 

הבחורה הזאת היא עקשנית, מרדנית, היא תעצב מחדש את הארץ והיא תשיג את מבוקשה. היא לא מרפה ולא ברור איך ולמה והכי עצוב.. היא בקושי מכירה אותו. 

היא תרגל אחרי הסטטוסים שלו, תנסה לקבוע איתו להיפגש, תעשה כל דבר להיות חלק מהחיים שלו ואפילו תיסע למקומות בו הוא מבלה בתקווה "להיתקל" בו. 

היא תרגל אחרי חברים שלו, תבדוק אם יש לו מישהי חדשה, תשאל אם הוא מאושר ואם הבלונדה הארורה הזאת יותר כוסית ממנה. היא לא תהיה שקטה עד שכל 21 השאלות שלה יענו, כי את המידע הזה היא "חייבת" לדעת. 

ואם היא לא תוכל להשיג ממנו אהבה, היא תוציא את הנשק האחרון בהחלט ותנסה לגרור אותו לאקט מיני. סקס במילים אחרות. 

מצד אחד היא תלחש מילים גסות באוזניו, תלבש את הלאנג'רי הכי סקסיים שלה ומצד שני תנסה להיות הכי עמוקה רק בשביל כמה דקות לצידו. רק שיניח את הידיים שלו עליה וישחרר אותה לחופשי. 

צילום: soleá

וכשהיא תקבל את המילה "לא" היא תשתולל עם המחשבות שלה ותיכנס למערבולת. אבל כולנו היינו שם. אז למה למין הנשי כל כך קשה לשחרר??(בלי להכליל כמובן, אל תשלפו את הציפורניים עדיין).

זה שהוא לא מעוניין, לא אומר שמשהו לא בסדר בך. ואת המשפט הזה גם לי לקח שנים להפנים. 

הזמן היחידי שהיא באמת מצליחה לשחרר את הסיפור זה אם הגיע מישהו אחר שתפס לה את העין והסיט את התשומת לב אליו. אז אנחנו באמת רק עוברות מאחד לשני עד שנמצא את האחד? 

או שאולי אנחנו כל כך מפחדות מאי ידיעת העתיד שפשוט נוח לנו להיתפס על האחד שנמצא כאן מולנו? 

אתן שואלות אותי? 

חחח – גם אני עדיין לא מצאתי את התשובה! ☺

SIA – BIG GIRLS CRY – MY COVER 

// מורן אוליאל

כמו ילדה טובה מבית טוב היא חונכה על סרטי דיסני קלאסיים, לכן אף אחד לא היה מופתע שהיא גדלה להיות אישה אופטימית שחולמת להיות נסיכה. כשהייתה בת עשר היא כתבה ביומן שלה איך היא רוצה שחייה יראו כשתהיה גדולה, אבל המציאות בגיל עשרים ושמונה לא תאמה את מה שהיא דמיינה שיהיה לה. עדיין חסרים לה כמה דברים כדי להגשים את החלום מהילדות. על הסוס הלבן היא כבר ויתרה כי איך היא תמצא חנייה לסוס בלב תל אביב, אבל הנסיך עם השיער הגולש והעיניים המנצנצות עוד קיים אצלה במחשבות.

כשגדלים על סרטי דיסני התפיסה שלך לאהבה היא קיצונית- גבר מתאהב באישה ממבט ראשון וגם מציע לה נישואים שעה אחרי שפגש אותה. למה זה לא ככה במציאות? מה לא בסדר? הרי לסינדרלה זה הסתדר ממש טוב, והיא התחילה בנקודת מוצא הרבה פחות טובה ממנה.

צילום: aziem hassan

יום אחד הגיע הנסיך שלה. גובה ממוצע, עיניים חומות ושיער על החזה, ככה נראים נסיכים בישראל. הם ביחד כבר שנתיים וחצי והכל הולך ממש כמו באגדה, אבל כשהיא מדברת על חתונה הוא לא מתלהב. הוא לא רוצה להתחתן בשנים הקרובות והיא לא מבינה למה. חברים שלה אומרים לה שהיא צעירה ולמה להתחתן כל כך מוקדם. היא לא מקשיבה להם. שלגייה התחתנה דקה אחרי שהיא התעוררה מתרדמת עם בחור שהיא לא פגשה מעולם אז תעשו לה טובה, זה קטן עליה.

יש לה תאוריה שהיא פיתחה עם הזמן. רוב הגברים מציעים נישואים לבנות זוג שלהן ולא ההפך. למה? כי האישה מוכנה לחתונה הרבה יותר מהר מהגבר, ואם זה היה תלוי בה היא הייתה מתחתנת מזמן, איתו או בלעדיו. כשגבר מציע נישואים זה אומר שהוא הגיע לנקודה בה הוא כל כך מאוהב וכל כך בטוח בקשר שלו, שאין בחורה אחרת בעולם חוץ מהבחורה שלו, ושהוא מוכן להתחייב אליה, ויותר מזה, רוצה להתחייב לאישה האחת שעושה אותו מאושר.

צילום: Cindy

אבל הנסיך שלה לא רוצה להתחתן. והוא לא מתקשר לתאם אולם לנשף הגדול. היא אומרת לעצמה שאולי היא סתם לוחצת עליו ושהיא מבריחה אותו ממנה, אבל מה שהיא באמת רואה, זה שהוא לא רוצה להתחייב אליה ורק אליה, ולהגיד לה: "את שלי ולא אף אחת אחרת", אבל הוא לא אומר. 

היא לא יכולה להסתכן בחיפוש אחרי נסיך אחר, היא כבר בת שלושים ואחת וממש רוצה ילדים ובכללי, היא מזמן לא מרגישה כמו נסיכה. מדי פעם היא מכניסה את אחת הקלטות שהיא שמרה מהילדות לתוך מכשיר הוידאו שהיא גם שומרת כבר עשרים שנה, ומתרפקת על העבר ועל העתיד שהיא איחלה לעצמה, באושר ועושר עד עצם היום הזה, כי גם אם המצב גרוע בעוד יום או שבוע אולי החלום יתגשם.

// גל איל

היום פלרטטתי עם איש. הוא עניין אותי, וזה לא קרה כבר מזמן. זה הזכיר לי משהו שכנראה בטעות שכחתי – אהבה זה דבר כיף! אחרי כל כך הרבה אכזבות, חוויות מבאסות, התאהבויות סתם ולבבות שבורים, כנראה שכבר שכחתי איך זה מרגיש. אהבה אמורה להיות חוויה כיפית וממלאה, כזו שעושה פרפרים בבטן וגורמת לי להתרגש בכל פעם שאני רק חושבת עליו. יכול להיות, שזה קשור לזה שחוויתי לאחרונה בעיקר כישלונות?

יצאתי עם לא מעט בנים. כאלה שחשבתי שאוהב לנצח, וכאלה שמהתחלה ידעתי שזה לא זה. רובם השאירו לי טעם רע, והוציאו לי את החשק להמשיך לחפש אהבה. המחשבה שאולי אני כבר כל כך הרבה זמן לבד, ועדיף לי להישאר ככה, במקום להמשיך לסבול מכל הכישלונות הללו, עוברת לי מידי פעם בראש. אבל איך אמר פעם מישהו חכם? עדיף כישלון מפואר מאשר חלום בארון, או משהו כזה.

Source: I Hate Boys. Dun Ever Trust Boys.

כבר התחלתי לחשוב שזוגיות זה אולי משהו שמצריך עבודה. מכירים ומבלים זמן ביחד, ובסוף זה הופך לכיף. אבל לא! אני זוכרת עכשיו. אני זוכרת את האהבה הראשונה שלי, כל כך התרגשתי בפעם הראשונה שהוא הוציא מילה לכיוון שלי שהלכתי הביתה ולא נרגעו לי הפרפרים עד שחברה הבטיחה לי שהיא תכיר לי אותו, וכך היה. בכל פעם שנפגשנו היו יותר ויותר פרפרים. ואני יודעת, ההתרגשות של אהבה ראשונה לעולם לא תחזור על עצמה.

ואת האהבה השנייה שלי, שעשה לי כל כך טוב ששכחתי ששאר העולם קיים. התחלנו את הקשר כשגרנו במדינות שונות, והייתי מוכרת כליה רק בשביל שמישהו ייקח אותי לישראל כדי להיות איתו לילה. הייתי מחכה ליד הטלפון רק כדי לשמוע את קולו ולא מצאתי ממנו שובע. התרגשתי ממנו במשך כל הזוגיות שלנו, 5 שנים, עד שהוא החליט שדי. וגם עכשיו, כשהוא מתקשר, אני קצת מתרגשת.

Source: 9rooms

ואז אני מסתכלת על ה״אהבות״ האחרונות שלי, שתרמו למצבי הנוכחי. היה את ההוא שבדיוק נפרד מהחברה ופעם כן רצה להיות איתי ואז בעצם לא. ואז שוב כן. אבל רגע, לא. בהתחלה היה כיף והסקס היה מדהים, אבל הפרפרים הלכו ונעלמו עם כל פעם שהוא אמר שוב ״לא״. ועכשיו, כשהוא מתחנן בפניי לשקול לקחת אותו בחזרה אני מבינה, שבלי הפרפרים זה פשוט לא שווה את זה. או ההוא שגר בצד השני של הארץ. הייתי נוסעת 3 שעות בכל פעם רק כדי לישון איתו וחוזרת בשש בבוקר למרכז. אבל שכבנו בפעם הראשונה שנפגשנו, ואולי מעולם לא היו שם פרפרים וסתם משכנו את מה שזה לא היה יותר מידי זמן.

Source: I Hate Boys. Dun Ever Trust Boys.

כל החוויות האלו היו כמו ארוחה לא טובה במסעדה מעולה, שגרמה לי להקיא כל הלילה ולהצטער על הרגע שאכלתי שם. אבל היא מסעדה מעולה, אז המשכתי לאכול בה, שוב ושוב. אחרי כמה ארוחות מקולקלות באותה המסעדה, אפשר להבין את החוסר רצון שלי ללכת למסעדה הזו שוב, והרי בשביל מה? זה כבר לא שווה את הסיכוי, כמעט בטוח שאחטוף קלקול קיבה שוב.

היום אכלתי במסעדה חדשה, ונזכרתי איך זה מרגיש כשמישהו מרגש אותי, גם אם זה ממש בקצת. כשמישהו אחר מעניין אותי מספיק בשביל לגרום לפרפר אחד להתעופף לו פתאום בבטן, ולהזכיר לי שגם אני רוצה לאהוב, להתרגש, להכיר מישהו חדש ולקחת את הסיכון לאהבה. אז החלטתי, שלמרות שכבר קצת וויתרתי על החיפוש, אני עוד לא מרימה את הידיים. אני קצת יותר מאמינה שזה לא שמשהו אצלי לא בסדר, אלא שפשוט עוד לא הכרתי את האיש שלי. ואני יודעת, שהוא שם איפשהו, אוכל, ישן, חי את חייו. ויום אחד, אם ירצה העולם, דרכינו יצטלבו ואני אזכר שוב, איזה כיף זה לאהוב.

האיש שלי לבינתיים, אחי הקטן

// נטלי להב

אני לא מאלה שמדברים עם אלוהים, לפחות לא שיחות דחופות. אני מאלה שמבקשים ממנו את הדברים החשובים באמת כמו לזרוק את השמפו הגמור מהמקלחת או לרוקן את התיק מהטיול שעומד כבר שבוע בפינת החדר. אולי בגלל שאין לי פחדים גדולים, במקסימום כשאני לבד בבית אני מדמיין איך כל חפץ הופך לכלי רצח בו אני יכול להכות את הפורץ או רגעי האימה בו אני מתגנב למטבח וגונב לאמא מהאוכל לפני ארוחת שישי. אבל כשאני לבד עם עצמי והמחשבות רצות, אני מפחד מדבר אחד באמת – מה יקרה אם אגלה שהיא בוגדת. אם האישה שאני אוהב יותר מכל בחרה לשקר לי ולעשות ללב שלי שארלי הבדו.

ואז זה הכה בי –

היא למדה לבשל! פתאום היא מגישה לי ארוחת ערב למיטה, מחייכת יותר ושואלת מה שלומי ואיך היה בעבודה. היא מטופחת, מגלחת ומצחצחת שיניים שלוש פעמים ביום. הריבים פסקו, אין יותר התנגחויות ומלחמות אגו. לקח לי זמן לשים לב, הייתי באופוריה, דודו טופז בתקופת השיא שלו. ההערכה שלי אליה התגברה בטירוף, פתאום הרגשתי שיש לי זהב ביד. שיש לי אישה שיכולה לעשות שינוי.

אבל הייתי תמים, רביעי בבוקר 1.6.2009 שעה 7:02 הפלאפון מצלצל, היא שכחה אותו בבית. על הצג רשום "אופיר עבודה". לא עניתי, לא כי אני לא חטטן, אלא כי הייתי עייף כמו החזייה של אורית פוקס.

רבע שעה אחר כך התחילו הודעות, אז קראתי. אני לא אשתף מה היה שם, למרות שאני זוכר כל פסיק, נקודה ואימוג'י. אוסיין בולט צב לעומת הקצב בו פיתחתי רגשות שנאה לאופיר שגיעות קתיב עבודה. 

לונג סטורי שורט, היא מעולם לא חזרה הביתה כי כל החפצים שלה כבר חיכו לה ברחוב.

זוכרים את דודו טופז בתקופת השיא? יופי אז אתם זוכרים גם את הנפילה.

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

שנתיים התאוששות ואז זה שוב הכה בי.

במערכת יחסים עם קשיים, ויכוחים, מלחמות אגו, מין גרוע או סתם חוסר יציבות – ברגע שאחד הצדדים יחליט לבגוד הוא אוטומטית ישפר את היחס שלו לבן זוג הנבגד. כל זאת כמובן במידה שיש לו מצפון. עכשיו הקוראים האיטיליגנטים בינינו ישר יקפצו בטענה כי מי שבוגד אין לו מצפון. אז זהו שחוץ מחנין זועבי על המרמרה ופרופסור חצרוני בערב קריוקי בראש העין נדירים האנשים חסרי המצפון. כמובן שלחבר'ה הבוגדים יש בעיה ערכית מאד קשה ופסולה אך גם לטיפוסים שפלים אלה יש מצפונון קטנטן. החבר'ה האוטופיסטים בינינו ישר יחשבו על היתרונות בבן זוג בוגד, שיפור דרמתי במערכת היחסים, ממש המירוץ לבגידה! אז אפרופו מירוץ, האוטופיסטים היחידים במדינה הם וובה מהמירוץ למליון וחיים יבין שלא יחליפו אותו גם אם אברם גרנט יהיה מועמד להחליפו.

לכן הטיפוסים התמימים בינינו צריכים לשים לב לשינויים קיצוניים במערכת ההתנהגויות של בני הזוג שלנו, בעיקר אחרי תקופה של מחלוקות וריבים קשים.

ברור שלא מומלץ לקחת את זה רחוק מדי כי אנחנו טיפוסים אופטימיים מהטבע שלנו ואנחנו חושבים שלנו זה בחיים לא יקרה, כמו שאנחנו לא אלה שלא מוכרים להם שוקלד בטיסה, ולא אלה שעושים תאונות דרכים ובטח לא אלה שרואים האח הגדול.

בנימה אופטימית זו נבקש ביחד מאלוהים שיתן לנו את הכוח, בכללי,
ושלא יבגדו בנו בחיים. 

ואם יבגדו תספרו כדי שזה יכה בי שוב. פעם שלישית גלידה.

מתוך עמוד הפייסבוק Urban Street Art

// יובל פרידמן

בואי תגניבי אותו. תשלפי מהכיס שעון סוכריות שתקוע על שעה אחת כל היום, ותגידי שהזמן עוצר מלכת רק בשבילכם. תשלפי מהכיס השני גלויה שאספת בתור לשירותים, כזו שאפשר לקפל בצורת מטוס ולהעיף על אנשים בבר. תספרי לו שפעם הצלת כלב צרפתי באלנבי, שאת הקפה חינם שקיבלת ממקדולנדס נתת לזקנה עצובה שישבה ברחוב. ספרי לו על הפלאפל שמקשט לך את הכתפיים למרות שאת בכלל מעדיפה שווארמה, על השירים שתקועים לך בראש מ'לא כולל שירות'.

ספרי לו שפעם היו לך ראסטות, שאת אלופה בפוקר ושיום אחד עזרת לילדה קטנה לסחוב בובה כבדה בצורת תחת בנחלת בנימין. "תפסתי תחת" תגידי עם ניצוץ שבע רצון בעיניים, והוא יחייך את כל הגומות שלו ויתחנן לעוד. אז תספרי לו. תספרי לו על הבית שאת חולמת לעצמך בפרדס-חנה, על הסדנאות, הפסטיבלים וכל התביעות הקטנות, ספרי לו על הדובדבנים שקטפת במדינה רחוקה, על הפעם ההיא כשהיית חיילת צעירה בגדוד ורדפת אחרי הרמטכ"ל עם מצלמה.

בואי תגניבי אותו. אל תשאירי אף לא רגע דל אחד. אל תיכנסי לדרמות כמו כל הבחורות האחרות. אל תהיי צפויה אבל גם אל תאיצי; אל תראי לו שאת מעוניינת אבל גם אל תשחקי אותה קשה להשגה; אל תלטפי לו את הראש אבל גם אל תסטרי לו; אל תשאלי אותו מה הוא עושה מחר אבל גם אל תהיי זמינה לו היום; אל תגידי שאת עסוקה מדיי אבל גם אל תשני תכניות; אל תודי שאת מחפשת קשר רציני אבל גם אל תגרמי לו להרגיש כמו טרמפיסט; אל תגידי שחשבת עליו אבל גם אל תוציאי אותו מהמחשבות; אל תתאימי את עצמך אבל גם אל תהיי כל כך עצמאית; אל תשני כלום אבל גם אל תצפי שהכול יישאר אותו הדבר.

את יודעת מה? אל תזוזי! תישארי כמו שאת. מגניבה. כזאת שאפשר להציג לראווה, לספר עליה בגאווה; אישה מיוחדת שלא עושה רגשי בלילה ולא אוכלת סרטים לארוחת בוקר, וחלילה לא דועכת לנורמליות של מערכת יחסים.

כי כשהוא ירצה נורמליות של מערכת יחסים, הוא יתחתן.
לא איתך.
את והוא אף פעם לא תהיו על אמת. זה ברור.
את רק ייצוג של אשת חלומות, אבל לא איתך הוא יבחר להתגשם. את רק שיקוף של משאלות לב, אבל לא זו שפועמת בתוך השלם. בשבילו את מישהי שמסתכלים עליה מהצד ואף פעם לא לתוך העיניים, שמגניבים אליה חיוך מחוגים שתקוע על שעה אחת כל היום… לא, הזמן לא יעצור מלכת, אפילו לא בשבילכם, והוא גם לא ינפנף לשלום.

הבחור הזה, כמו ההוא לפניו, הוא פה רק לרגע — להיגנב עליך, להישדד ממך, להילקח אל זרועות בחורה אחרת; כזו שלא מגניבה אותו אל המיטה בסוף שבוע, אלא פנויה לארח אותו כל ערב בסלון, שהסיפורים שלה אולי משוגעים פחות, אבל משאירים לו מקום להגניב גם משלו. אישה שאפשר להירדם לצידה בלילה ולסמוך על זה שתתעורר בדיוק כמו שנרדמה, לא אחת שנרדפת על ידי חלומות הזויים גם אחרי השינה. אישה שנהנית ממחיאות כפיים גם בלי לעשות פליק-לאק לאחור. אישה שלמדה שגברים בסופו של דבר לא מתחתנים עם בחורות מגניבות, אלא עם אלה שיש להן ביטוח צד ג' לגניבות.

אז עזבי אותך מלהגניב אותו, מלהקריא לו שירים שכתבת והלחנת וזייפת על הבחור האחרון שנשדד ממך, שכל כך נגנב ממך, עד שברגע האמת, פחדת להראות לו שאת לגמרי לגמרי נורמלית.

// טל עזר

אם חשבת שהדוש המצוי מפזר את הגיגיו בעיקר ברחובות תל אביב- טעות בידייך.  קיים זן נוסף בין גבעות הפריפריה והוא משודרג יותר, מתוחכם יותר ומבלבל יותר-

ה-דוש love.

הוא כבר מזמן השכיל להבין שכדי לכבוש את תחתוניה של בחורה צריך לעשות עבודה יסודית. הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות חאפר ואין אצלו מקום לטעויות של דושים טירונים. 

כל מה שהדושים המצויים לא עושים הוא דווקא כן עושה. 

הוא לא מפחד מהמילה "דייט". 

הוא מרים טלפון בשעה 19:00 בערב וקובע איתך דייט למחר. או היום. מתי שנוח לך. 

את קובעת- הוא מתייצב.

אחרי שקבעתם הוא אוסף אותך בדייקנות שוויצרית ב-21:55 ומפרגן לך חמש דקות אקסטרה לבושם וגלח"צ.

הטקטיקה שלו בעצם היא פשוטה וגאונית למדי: למנף למנף למנף.

תמיד יהיה לו איזה סיפור אישי במגירה שעליו הוא ירמוז דרך קלישאה פילוסופית. כשתשאלי למה הוא מתכוון הוא יגיד לך שהוא לא מוכן להמשיך ולחשוף בדיוק על מה הוא מדבר כי זאת רגישות גבוהה מדי מצידו בשלב הזה, כי זה אישי מדי, והוא לא רוצה חלילה שתרחמי עליו או תתייגי אותו כמסכן.

אחרי שהוא יבחין שהסתקרנת מספיק – איכשהו, תמיד, הוא ישתף אותך בסוף – כי חשוב לו לשים דברים על השולחן, שתכירי בחולשות שלו בטענה שהוא רוצה שתדעי למה את נכנסת. 

בדרך כלל זה יהיה סיפור על התמודדות רגשית או טראומה פסיכיאטרית כלשהיא שמקשה עליו בעיקר ברמה הרגשית, אבל הוא מתמודד עם הקושי איתן, זה חלק ממי שהוא היום וזה ממש בסדר מבחינתו. 

בשלב הזה את תרגישי שליבך יוצא אליו. למתוק.

וכדי להזדהות עם חוסר השלמות המקסימה הזאת גם את תעמדי ותשתפי אותו בסיפור קשה (אמיתי) שעברת, שעיצב אותך למי שאת היום.

אל! תעשי את זה. הוא לא באמת מכיל אותך. 

במהלך הדייט הוא יזרוק לך שאלות ברומו של עולם כדי שתרגישי שהוא מאתגר אותך. אל תתאמצי לענות תשובה מלאה מהבטן. הוא לא באמת מקשיב לך. הוא עושה את זה על אוטומט.

יש לו אוסף עצום של סיסמאות ריקות מתוכן ומשפטים משוברי קופות שתמיד הוא ישלוף בזמן הנכון, ספק רומנטיים-ספק כנים. הוא חד אבחנה ושנון והוא יודע בדיוק איך אמורה להראות כנות. האיזון בין התרפסות להתנשאות זה הסוד וכדאי שתהיה שם איזו שהיא הצהרה מרגשת. עליו או עלייך. זה לא באמת משנה. 

במקרים רבים הוא יתהדר בהפרעת קשב חמורה שאותה הוא יתעל ברובה לבחינת ישבנה של המלצרית ובחלקה למחשוף העמוק של הברמנית מולו. 

אם את פיקחית, הפער בין איך שהוא גורם לך להרגיש (רע) למה שהוא גורם לך לחשוב עליו (טוב) יעורר את חשדך. כאן את כבר תתחילי לחשוב על לסגור את הערב או לפחות לצנן את ההתלהבות. אבל הוא מקצוען מיסטר לאבי, כי בדיוק בשלב הזה הוא יזמין לך עוד בירה וצ'ייסר- מה שאומר שהוא רוצה אותך כאן איתו. 

מה את לא רואה?

בסוף הדייט הוא יציע לך לבוא אליו הביתה, רק כדי לנגן קצת ביחד. 

אתם באמת תנגנו, ותעלה בך תהייה למה הוא לא מנשק אותך לעזעזאל. 

אחרי שהוא סוף סוף יעשה את זה, תוך כדי שאת הודפת לו את היד מכיוון המכנסיים שלך- הוא ילחש לך באוזן שאין לך מה לדאוג, כי גם אם ממש תרצי- הוא לא ישכב איתך היום. הוא מצטער, אבל הוא לא רוצה שזה יקרה בדייט הראשון שלכם. איזה קסם.

אם חשבת שבזה הסתיים תפקיד הפרינס צ'ארמינג- טעית. 

למחרת תופתעי לגלות הודעה חיננית שבה הוא שואל בג'לטנמניות מופלאה מה תוכניותייך הערב. 

הוא עשה עבודה מחקרית מעמיקה על מה נשים רוצות. הוא sales man בנשמה.

עיקביות יוצרת אמינות וזה בדיוק שם המשחק שלו. 

חלומי אה? זהו שלא.

הדוש-לאב לא מסתפק במי שמולו ולא מתרכז בך באמת, ולא כי את לא מעניינת או לא יפה מספיק, פשוט כי הוא עובד על אוטומט. הוא לא פנוי לשים לב אלייך באמת כי במקום להכיר אותך כאן ועכשיו הוא עסוק בלתכנן את המהלך הבא שלו. 

אל תשלי את עצמך, הוא מוכר לך תדמית, לא את עצמו. 

הוא לא חושף את הרצונות שלו, את החשקים שלו, את היצרים האמיתיים שלו. הוא לא חושף כלום. הדבר היחידי שהוא מוכן לחשוף בפנייך זה את הדימוי שהוא יצר במיוחד בשבילך. 

ובשבילה. 

ובשביל ההיא שם בפינה של הבר. 

הדוש לאב כבר מזמן עבר לליגה של הגדולים. הוא כבר לא מסתפק רק בכיבוש מיני. מה שבאמת מזין לו את הביטחון העצמי אלו כיבושים רגשיים. הוא רוצה שתתאהבי בו ולא בשביל להתאהב בך חזרה. סתם כדי שהוא יוכל לטפוח לעצמו על השכם כמה הוא מדהים.

הוא הרבה יותר גרוע מהדושים המצויים כי איתם לפחות את יודעת מראש מה את מקבלת. אצלו זה בא בעטיפה של נחמד ומתחשב, אבל זה רחוק מלהיות באמת. 

במקרה הטוב את תתפסי את העניין ותחתכי לפני שהוא יספיק לפגוע בך. במקרה הפחות מועדף הוא זה שיסיים איתך אחרי שהוא השיג את מבוקשו בטענה שאת בחורה מדהימה, אבל אתם לא משדרים על אותו גל והוא לא רוצה לפגוע בך. 

כזה הוא הדוש לאב – אצילי ואמפטי.

אז בפעם הבאה שאת פוגשת בחור כנה ורגיש, תזכרי שיש המון צפרדעים, ולא כל צפרדע יכולה להפוך לנסיך. 

כן כל צפרדע יכולה להתחזות לנסיך, אם היא רק מוכשרת מספיק.

// אוראל בן שמעון

בדייט הראשון שלנו הוא הזמין אותי לאכול לאפה שווארמה. נכנסנו ל"שיפודיה" ביהוד וכמעט התעלפתי, שילוב ריח הטיגון והעמבה עשה לי סחרחורת.

הבחור, במחווה אבירית, הוציא לי כיסא החוצה במהירות והביא לי מים. ככל שעבר הזמן נחשפתי בזכותו למקומות חדשים והתאהבתי בקונספט מסעדות הבשרים הידוע: מילוי השולחן במבחר סלטים עד שכשיגיע האוכל ה"אמיתי" כבר לא יהיה לך מקום.

בערך בדייט העשירי "אביר השווארמה" הפך באופן רשמי לבן הזוג שלי אפי.

הוא סיבה שנפתחתי להרגלים חדשים בקלילות שלא הייתה אופיינית לי – אמרתי נעים מאוד לארוחות שחיתות באמצע הלילה, לבן וג'רי שעברו להתגורר במקפיא שלנו ובכלל לשילובי טעמים (במבה ונוטלה) שלעולם לא חשבתי שאנסה, אבל מי חושב כשהוא מאוהב?

אפרת, חברתי הטובה הידועה גם בכינויה חבני, אמרה לי משפט חשוב בנושא: "בזוגיות אפשר לראות עד כמה העקרונות שלך חזקים וכנראה שזה רק היה עניין של זמן עד שהיית מתחילה לחיות ככה בעצמך."

כן, אין ספק, נפתח לי התיאבון.

וויתרתי בלי לחשוב פעמיים על מידה שלושים ושש במכנסיים וגיליתי בתוכי חובבת אוכל שלא הייתה מביישת את מיכל אנסקי.

הבחור שפתח לי את הדלת לעולם שכולו טעמים, הבחור שרצה לעשות קעקוע של סייח שווארמה על הכתף שידגיש לעולם כולו את חיבתו לבשר – התחיל להתעניין בוקר אחד בטבעונות.

"לכמה ימים תהיה כזה?" שאלתי אותו בפאניקה והוא ענה לי, בשלוות נפש השמורה לאבירים בלבד: "לכל החיים."

תאכל מה שבא לך רק בלי עמבה

הצפתי אותו בשאלות והוא דאג לתת לי תשובה בערך על כל דבר חוץ מעל השאלה איך הוא חשב על זה פתאום.

"תגיד ומה ואם נטוס לאיטליה יום אחד, מה לא תאכל פיצה?" שאלתי כמה חודשים אחרי שהניח בהדרת קודש מדבקת "וויגן פרנדלי" על דלת הדירה שלנו שהייתה מעוטרת בסטיקר של "מוזס".

"נמצא שם משהו טבעוני. תפסיקי לדאוג."

אפי, בדרכו המיוחדת, ניסה לגרום לי להצטרף למהפכה שהפכה את המטבח שלנו לגינה. ניסיתי ונשברתי. אחר כך הציע שאמצא לעצמי "מאהב מסעדות" ושאם כל כך בא לי לאכול מוצרים מהחי אוכל אותם עם מישהו אחר. כמובן שסירבתי.

ואז הוא עבר לנשק יום הדין, המשפט שגורם לי לשתוק לפחות לחצי שעה: "טוב, אז אני לא יודע מה להגיד לך."

ומאז, כבר שנה וחודש אנחנו ככה. אני כמעט חצי צמחונית והוא טבעוני למהדרין מן המהדרין. את הרעיון לקעקוע בצורת סייח שווארמה הוא החליף בחציל סגול ומחייך. 

המסע רק התחיל. מקומות חדשים, טעמים חדשים והכי חשוב: אם אנחנו ממש רוצים יש גם שווארמה טבעונית.

// עדן בן ארי

אנחנו יושבים ומביטים קצת בצהוב החזק של השמש, קצת בצהוב החיוור של החוף ואני מביטה לו המון בכחול הזה של העיניים.

הוא משרטט טבלה של איקס עיגול על החול הרטוב עם צדף שבור, נלחם בלי שום טעם בגלים שמגיעים כל הזמן ממש עד אלינו, מלטפים-נוגעים בכפות הרגליים של שנינו.

אני שואלת בשקט "כמה תכעס עליי אם אני אנשק אותך" הוא לא עונה. במקום זה, הוא לוקח נשימה גדולה לאגור כח לחיוך גדול, מאלו שחושפים את השיניים.

"סיימתי עוד ספר, אבל גם הוא מסתיים בטוב. הם מבינים שהם היו צריכים להיות ביחד כל הזמן בסופו של דבר".

"אולי תכתבי את ספר? אחד שנגמר קצת אחרת. כשהם מבינים שאהבה זה לא הכל. תהיי שונה מכל השאר ואצלך הגיבורים יסיימו לבד ועדיין יהיו מאושרים. לבד זה הכי טוב".

"אבל אף פעם לא סיימתי שום דבר. אתה יודע את זה. אז ספר שלם?"

"אם תשמרי מספיק מילים ותשבי לכתוב אותם כל יום, יהיה לך ספר".

"אבל אני לא בטוחה כמה מספיק לא קיטש יהיה לי בשביל להצליח לכתוב ספר שלם".

אני מוסיפה עיגול לטבלה ומנצחת אותו.

איך צדפים בכלל יכולים להילחם במים? (מתוך "Freepic")

בסיבוב השני, הוא פותח דף ישן, מתחיל לשרטט שוב איקס עיגול. בוחר דווקא באיקס וממקם אותו בדיוק במרכז הטבלה. אני כבר יודעת שהוא עומד לרמות, אבל לא אכפת לי. אני מביטה בו ומהרהרת בכל מה שיפה בו:

איך שהוא מצייר מילים נהדרות עם הגיטרה שלו, אדיש לכולם כשהוא אוחז בה ושר. זה נראה כאילו הוא שר כדי שישמעו. אני יודעת טוב יותר.

איך הוא משלב את האצבעות שלו בשלי במעין משחק לא משחק.

איך הוא ממשיך ללבוש את חולצת הפלוגה הגזורה שלו כל כך הרבה שנים אחרי.

אני מוסיפה עיגול למשחק, מצליחה ליצור שורה רצופה של צורה גיאומטרית מושלמת ולנצח בעוד סיבוב של המשחק.

"אין סיכוי שניצחת שוב. את בטוח מרמה" הוא מחייך.

"אתה סתם מתעצבן כי אתה ניסית לרמות ואני פשוט עושה את זה טוב יותר".

אני עוצמת את העיניים ושואלת שוב בשקט "כמה תכעס עליי אם אני אנשק אותך?"

"המון בכלל" והוא לוחץ את השפתיים שלו לשלי במעין צורה גיאומטרית מושלמת מסוג אחר.

מתוך האתר "splitshire"

סיבוב שלישי ואנחנו שוכבים על המיטה שלו. המיטה מאיקאה שהוא בחר עם ההיא. אף פעם לא הצלחתי לקנא בדיוק לפי החוקים והיא מייצגת את כל הבחורות שתמיד רציתי להיות ואף פעם לא הצלחתי. מהבחורות ששוברות את הלב, שמכתבי אהבה ושירים נכתבים ומוקדשים להן ובחורים כמוהו הולכים איתן לאיקאה.

אני מהבחורות שאפילו לכפר השעשועים לא לוקחים.

הוא משחק איקס עיגול על הבטן שלי. הבטן שלי מנצחת והאצבע שלו מפסידה. ככל שהוא מתקדם במשחק, אני מתחבאת מתחת לשמיכה וצוחקת כי האצבעות שלו קרות והוא מדגדג אותי אפילו יותר.

פתאום, הוא מוציא מהשידה ליד המיטה מחברת ריקה ומבקש ממני לנקד לו רעיונות לספר הלא קיטשי של שנינו.

אני אומרת שלא ניקדתי מכיתה ב' אז הוא מנשק אותי פעם אחת בסגול ופעם אחת בחלם כדי להזכיר לי מה ההבדל.

אני אומרת לו שהרעיונות הכי טובים באים לי דווקא בלילה ומבקשת ממנו להישאר איתי. נוכל לנקד מלא סיפורים ביחד, להוציא מהם את הקיטש ולבנות קיטש חדש משלנו. ואולי גם על הדרך, אני אצליח לנצח אותו בעוד שניים שלושה סיבובים של איקס עיגול.

זה תמיד הסיבוב שאני מפסידה בו.

// איתאל קלנגן

בגיל 20 יצאתי לנופש בהפלגה ובפעם הראשונה בחיי הייתה לי אינטראקציה עם מישהי מבוגרת ממני. היא הייתה בת 26 ואני, כספק נער ספק גבר, התלהבתי מהדבר הזה ומשם נכנס לי איזה ג'וק למוח שבחורות שנולדו לפני מבינות משהו שבנות גילי לא מבינות.

שנתיים קדימה עברתי לת"א ומצאתי את עצמי בקשר עם מישהי בת 28. פער הגילאים אף פעם לא היה ניכר והשיחות שלנו היו פורות מאוד. היא ידעה שהיא יכולה לספר לי על הבעיות שלה בעבודה ואני אבין אותה. היא ידעה שאם יש לה איזה פרויקט חשוב אני לא אציק לה יותר מדי ואף אוכל לעזור לה. השיחות שלנו תמיד היו מלאות בתוכן. אני גם בן אדם שתמיד מכוון לקשר רציני, וברגע שהיא קלטה שהיא לא סתם איזו קוגרית בעיניי אז היא גם זרמה עם זה שהיא יוצאת עם בחור צעיר ממנה. אפילו כשהקשר הסתיים הוא לא היה בגלל הגיל אלא כי פשוט זה לא עבד יותר.

(צילום מסך מ-9גאג)

באיזשהו שלב זה כבר התחילה "להחמיר" ומצאתי את עצמי יוצא עם בחורות שעוברות את גיל 30. השיא הגיא כשיצאתי עם מישהי בת 36. כמו בכל המפגשים הקודמים הכל היה בסדר, עד שהיא העלתה משהו גרם לי להבין שהדרך שלי לא נכונה והקשרים האלה הם ממש לא מה שאני מחפש. היא התחילה לדבר על מן ציר זמן כזה בו היא חייבת להתחתן תוך שנתיים ולהביא ילד תוך שלוש. באותה נקודה פתאום הבנתי משהו שעד כה הייתי עיוור אליו ואולי אפילו הדחקתי: תקשורת בדייטים זה משהו אחד אבל שאיפות והסתכלות לעתיד בזוגיות זה כבר משהו אחר לגמרי. אמנם היא לא אמרה את זה מילולית, אבל בזכותה נפתחו לי העיניים, הבנתי רמזים חבויים שהיו לי בקשרים קודמים ורק אז הצלחתי להבין למה הם לא התפתחו לשום מקום.

יש דבר מאוד מקודש (גם מילולית) שנקרא חתונה. ואחריו צריכים לבוא ילדים. והלחץ סביב הדבר הזה הוא נורא גדול. ההרגשה שקיבלתי בעקבות השיחה איתה הייתה שלאף אחת כבר לא אכפת מלבנות איזו מערכת יחסים קלילה וכיפית אלא רק לסמן וי על צ'ק ליסט. וזה נכון שכל אחת מדמיינת את עצמה בשמלת כלה, אבל בגילאים האלה זה כבר ממש הופך להיות "מרוץ לחופה". כבר אי אפשר לחיות את הרגע, יש שעון ביולוגי שמתקתק.

אז החלטתי להפסיק עם זה ולהתחיל לתת הזדמנות לעצמי לצאת עם בחורות דווקא צעירות ממני. כשמסתכלים על זה מבחוץ, זה נורא קל לחשוב שהרצון להיות עם מישהי צעירה זה בגלל איזה משהו מיני שכולל עור פנים מתוח יותר, אבל דווקא כאן – המקרה שונה לגמרי. אני בן אדם שהתמסדות זה לא הדבר הכי חשוב לו בחיים ושכרגע כל מה שמעניין אותי בקשר זה שפשוט יהיה כיף. לא בא לי "זוגיות" או מערכת יחסים מכנית כזאת שצריך לעבוד כדי להחזיק אותה. מה שבא לי זו חברות, כמו שמבקשים בכיתה ד'. משהו נורא צעיר ומגניב כזה. עם תמונות דביקות מלאות פילטרים באינסטגרם וכינויי חיבה מפגרים.

(צילום מסך מ-9גאג)

הדברים האלה פשוט לא קורים בתחום הגילאים שלי. פעם כולם חיפשו אהבה, אבל היום אנשים רודפים אחרי מערכות יחסים. ברור שאם אני אוהב מישהי אני ארצה להתחתן איתה יום אחד, וברור שאני ארצה לעשות לה גם 100 ילדים. אני בן אדם שתמיד מסתכל קדימה ומחשב מה הצעד הבא שלו, אבל כשזה קשור לאהבה אני מעדיף לחיות את הרגע וליהנות ממנו כמה שאפשר וזה גם מה שאני אצפה מזאת שתרצה להיות איתי.

// רן פינקלשטיין

כבר שלוש שנים שלא הצלחתי להחזיק מערכת יחסים. ניסיתי, יצאתי, יזמתי, פמפמתי פרפרים בלב לטובת שכנוע עצמי. לפעמים הצלחתי להאמין שאני בדרך לאנשהו. לא הייתי. בתקופה האחרונה תחזקתי, מתוך כוח האינרציה, שני "קצוות יחסים" שלא הצלחתי להפטר מהם- האחד מתקשה לייצר בסיס לקשר ופוטר בהצהרות לא משכנעות, והאחר בוגד בזוגתו איתי ואז-כך מסתבר- בי עם מאהבת שלישית. בקיצור: האחד נטול יציבות והאחד נטול נאמנות. קצת מזה וקצת מזה הותיר אותי למעשה ללא כלום.

הייאוש הביא אותי לעשות מעשה ילדותי, בלתי-הולם ונטול פאסון: הרכבתי רשימת קריטריונים רצויים בבן-הזוג שאני רוצה. מנגנון השכנוע העצמי שלי היה מבוסס הפחדה: אני לא רוצה לטעות שוב בתחום הזה לעולם, שהרי עוד לפני נטול היציבות ונטול הנאמנות חוויתי עוד טעויות מרות ואימפוטנטיות למכביר. אם אנהל רשימה מסודרת, חשבתי לעצמי, אוכל לבחון רכש חדש שמעורר פרפרים בבטן אל מול הקריטריונים שכתבתי בצלילות הדעת. גאוני, לא?

הרשימה צנועה ביותר, כחמישים סעיפים של אפור, פשוטים, מעט מהם שטחיים- אך הכרחיים- והשאר מבוססים על מחשבה מעמיקה על העתיד. אני מחפשת בעל, דה. לאחר שהשלמתי את העבודה הקראתי אותה לחבר מבין עניין לשם בחינה. הוא צחק בקול ואמר שבחור כמו שתיארתי לא קיים. הוספתי "שלא יזלזל ברעיונות שלי", מתחת לסעיף האחרון ברשימה: "ספירת זרע גבוהה". גם חשוב.

מפה לשם התגלגלו הימים, מים עברו בנהר הרווקות והרשימה העלתה אבק. לא באמת- כי היא נשמרה במחשב. הכרזתי על קיצוצים ופיטרתי מתפקידי הבעלים הפוטנציאליים את שני הקצוות שסחבתי עמי. אחר-כך התגעגעתי לשניהם יחד ולכל אחד בנפרד. התגעגעתי לאינטימיות המזויפת, לחוסר הנאמנות, לתסכול, לחוסר הביטחון, ולשאר השטויות שהלב הטיפש שלנו אוהב כנגד כל הסיכויים. עם זאת, הייתי חייבת לעצמי יציאה מן המקומות המוכרים והחשוכים. יצאתי, בעל כורחי, לדייט לא מבטיח.

הדייט הלא מבטיח אכן לא קיים שום הבטחה שלא הבטיח. איפה הסערות שבמפגש עם גבר בוגדני? חוסר השקט שמתלווה ליחסים עם גבר שלא מקנה ביטחון? אני מתנהלת תמיד תחת מתח ולחץ, אני מתאהבת כשאני חווה אתגר וחוסר שקט, אני רגילה לא לזכות ליחס שמגיע לי לכאורה. אני יודעת לתפעל את הגברים העקומים האלה כבר הרבה שנים, ועכשיו אני אבודה. פגשתי בחור נחמד ושפוי ולא ידעתי מה עושים עם הגאדג'ט הזה.

נטול הנאמנות סימס לי באמצע הדייט והחזיר אותי להתרפקות מלאת הכחשה על המקום החם והמוכר. לא! הפעם לא. אני אצא עם הדייט הלא מבטיח לעוד דייט לא מבטיח ומצדי לעוד דייט לא מבטיח. דרכו אחזור לשפיות יחסית ואז אני כבר אכיר את גבר חלומותיי. בקיצור: אני אנצל אותו קצת.

ניצלתי. יצאתי אתו לשלושה דייטים לא מבטיחים, במהלכם פיזרתי אדישות וחוסר בהירות לכל עבר. הוא לא נשבר. ואני לא יצאתי מאדישותי כשהוא נישק אותי בסוף הדייט הראשון, ולא יצאתי מאדישותי כשהוא הביט לי בעיניים בדייט השני, ולא יצאתי מאדישותי אבל הגעתי קצת מרוככת לדייט השלישי ובסופו מצאתי בחורה בת גילי, בערך בגובה שלי – מאוהבת עד כלות כל נימי הנשמה. ככה בלי ששמתי לב, מעטה האדישות והחרדה קולף, ומתחתיו פגשתי אותי.

לפני זמן מה נתקלתי ברשימה המדוברת. קראתי בה בחשש ממה שאני עשויה לגלות שם. מילה אחר מילה מצאתי שהגבר השפוי, הרגוע והלא-מסעיר שלי הוא שחור על גבי לבן בדיוק מה שחשבתי וחלמתי וכתבתי. השד ואלוהי הדייטים יודעים איך.

// תמר חנה שטיירמן

עמדנו ביציאה מהבניין בו אנחנו גרים, מסתכלים אחד על השנייה ומחייכים.

"עומד לרדת גשם" אמרתי לה אחרי ששמתי לב שאין לאף אחד מאיתנו מטריה. תמיד שנאתי מטריות, הם כמו קונדום, משמשות להגנה אבל מאלחשות את כל הכיף של החורף.

"אני רואה, אבל בקטנה, בוא נרוץ מהר ונגיע" היא ענתה והתחילה כבר לצאת מחוץ למחסה.

הסתכלתי על השמיים ואז עליה, נזכר בכל הפעמים שהצטננתי ואמרתי לה: "עזבי, נראה לי שאני אשאר בבית היום, מחר כבר אעשה משהו. היום זה יום להתכרבל בפוך"

היא ניסתה לשכנע אותי לצאת כשעומדת מתחת לגשם שהחל לטפטף: "נו, אתה כל הזמן נשאר בבית, אם נרוץ מהר נספיק להגיע לאוטו ונוכל להתחיל את היום – כמה אפשר להישאר בבית?"

הגשם התחזק מעט והיא עדיין עומדת, נרטבת, מנסה לשכנע אותי לצאת. רציתי לצאת, נמאס לי להיות בבית כל החורף, אני לא רוצה לפספס את היום בגלל הפחד להירטב אבל אני עוד זוכר את דלקת הריאות שקיבלתי בפעם הקודמת ואני משותק, נשאר עומד במקום, מסתכל עליה מושיטה לי את היד, עומדת בגשם ונרטבת. לאט לאט היא התייאשה ממני ורצה אל תוך הגשם שבינתיים התחזק עוד יותר.

Fabien Lemetayer

עמדתי ביציאה מהבניין, תחת מחסה, בוהה בגשם ורואה אותה נעלמת בין הטיפות. נשארתי לעמוד שם קרוב לשעה, עצוב שהיא הלכה. הייתה לי תקווה שאולי היא תחזור לקחת אותי, אולי אני חשוב לה למרות שמעולם לא החלפנו מילה כשהיינו במעלית, למרות שאנחנו גרים באותה קומה באותו בניין כבר קרוב לשנה וראיתי ושמעתי גברים שונים נכנסים לדירה שלה והיא ראתה בחורות נכנסות לדירה שלי.

חזרתי הביתה, נכנסתי למיטה והסתכלתי על הגשם בחוץ. נכנסתי לפייסבוק כדי לראות אם היא שם, offline היה רשום. נכנסתי לפוך והתעוררתי יום אחרי.

betancourt

בבוקר שלמחרת קמתי מוקדם, שתיתי קפה באיטיות והקשבתי לרעש מהקירות. כששמעתי אותה יוצאת מהדירה הנחתי את הכוס, לקחתי את התיק ויצאתי לדרך גם כן – כדי שנוכל להיפגש במעלית. במעלית חייכתי אליה, והיא הייתה עם האייפון שלה, בודקת מיילים ומקטרת על העבודה שמחכה לה. פתחתי לה את הדלת ליציאה, אמרתי לה שעומד לרדת גשם והיא יצאה בלי לענות לי, בלי להתייחס אליי בכלל.

הסתכלתי עליה מתרחקת ואז ראיתי אותה פותחת מטריה, גדולה כזאת שמכסה גם את תיק הגב שלה. גיחכתי לעצמי שבסך הכל יש קצת טיפות והיא לא צריכה את המטריה הזו – היא סתם לא נהנית מהחורף ככה.

לעוד פוסטים של דניאל

// דניאל מורן

את התאוריה על "הנוסעים בזמן" שמעתי מחברה יקרה וכך היא סיפרה לי;
בחיים את תפגשי אנשים טובים, תצאי לדייטים מרוממי נפש, יהיה לכם מדהים יחד וברגע אחד – כשאת לא תצפי לו ובלי שום הכנה מראש – הם יעלמו, כאילו בלעה אותם האדמה או חס וחלילה נטרפו על ידי דוב קוטב שטייל לו בפארק הירקון.
וברגע מסויים בעתיד, אחרי שכבר שכחת מהם, הם יצוצו כאילו כלום לא קרה, כאילו ציר הזמן שלהם עשה קפיצה וחזר אליך בחזרה.

מכיוון שאני לא גדולה בפיזיקה קוונטית, וגם לא בשום פיזיקה אחרת, וכן אין אני עוסקת פה במדע בדיוני, זאת למרות שבחזרה לעתיד (הראשון) נמצא בטופ רשימת הסרטים החביבים עלי לצפיה חוזרת, באתי היום לספר לכם על תופעת מסע בזמן אשר מתרחשת מול עיניכם הבלתי מיודעות.

בחורים (אפשרי שגם בחורות אך אין לי מידע על כך) נבלעים לתוך חור שחור ללא כל אזהרה ונוחתים כמו בגולשים בזמן (סליידרס) באיזשהו עתיד משלהם, שבו הם לא יודעים בכלל על ההעלמות שלהם.

וכך היה, יצאתי לדייט עם בחור חביב, נראה טוב, מתלבש לטעמי, מחבק, מנשק, מחזר, מלטף, ואחרי כמה פגישות טובות (לפחות מהצד שלי) פוף! הוא נעלם. היתה לי תחושה, אינסטינקט שכזה, והיה לי ברור שהוא יצוץ חזרה בעתיד. ובאמת חודש וקצת אחרי ההעלמות אני מקבלת הודעה עם הצעה לסרט או ארוחה. ברגע הראשון עוד תהיתי אם להענות בחיוב, אך רגע אחרי ואני חוזרת למציאות ושואלת אותו "איכה". ציפיתי לתשובה שהוא נתקע על רפסודה בים האטלנטי ורק עכשיו ספינה עברה וגילתה אותו כמעט מחוסר הכרה. אך לא, הוא "נתקע בעבודה" לחודש! מסכן…
אז המשכתי לדבר איתו רק בשביל השעשוע, ולבסוף הבטחתי לו שאחזיר לו תשובה עוד חודש. אולי.

היה את ההוא שנעלם כי קראתי לו "חבר שלי" מוקדם מידי, אבל להכיר לי את אבא שלו, אחותו, כל החברים מהשכונה ולהזמין את עצמו לארוחה משפחתית אצלי בדירה, זה בסדר, אולי בעולם שלו זה נראה לו כמו סטוץ.

ההוא שהיה, נסע, חזר והבטיח שבא עוד מעט ונבלע בתהום עמוקה ממנה עוד לא שב.

היה את הבחור שנפרד ממני אחרי כמה חודשים של יחד, וצץ לפתע פתאום כשגילה כשאני בזוגיות חדשה, עם הצעות למלחמה עלי ונסיעה להיכן שרק אהיה, רק בשביל להיות שלי שוב. אז אולי זה נורא הירואי ורומנטי, מבחינתו, אבל מבחינתי הוא איבד את הקסם שלו כשהוא חזר בהפתעה לעולם שלי כשכבר הייתי מאושרת עם אחר. אם כל כך רצית אותי לא היית צריך להפרד ממני מלכתכילה, וגם אם באמת פתאום הרגשת רגשות חדשים if you love somebody set them free.

מצד שני, יש גם את ההוא שכל כמה זמן שנינו נפגשים בהווה, לכמה ימים, שעות או שבועות, לכמה רגעים של אהבה מיוחדת ששמורה רק לו, רק כדי להפגש שוב בעתיד בנקודת זמן אחרת. שנינו (כך נדמה לי לפחות) יודעים שזאת כנראה לא הפעם ה  אחרונה. אז כן גם אני נוסעת בזמן, לפעמים.

אתם יודעים, זה אפילו לא תרגיל ההעלמות שמפריע לי פה, כי אחרי כמה ימים (בעזרת ג'וני, ג'ק או בוש) הכל עובר ודועך ואני שוכחת מהם, עוברת הלאה, הבעיה הגדולה מתחילה בחזרה שלהם שלרגע מערערת את מציאותי, מחזירה אותי אחורה.

אם רק היה לי את הידע להמציא את הדלוריאן שתסיע אותם ל1955, לכוון את השעה לדקה אחרי פגיעת הברק במגדל השעון ולחבל בקבל השטף. GREAT SCOTT!.

לעוד פוסטים של גוני

// גוני קריס

את שעונה על קיר לבן, שרירים תפוסים, פטמות זקורות. נר אחד דולק, שניים מתים וכמה שאת רוצה להיכוות. 

הרגתם הלילה את הטיפוס הזה שרק שניכם מכירים. כמה שהוא יפה וכמה מלנכולי, ידעתם שהוא לא לנצח. הגיע לו למות נכון? הרגתם אותו ואין דם על הידיים ויש רק שקע על הכרית שהיא שלו. שקע אצלך, שקע אצלו. 

החדר מבולגן עכשיו. בזירה נמצאו עפרונות, מצעים מבולגנים וכוס קפה כמעט ריקה. את לא נוגעת. ישנה בזהירות בצד שנשאר שלך. מכסה רק מה שהכרחי, מפנה את הגב לבגדים על רצפה שהטיפוס השאיר מאחור. 

בין עשרות קווים מטושטשים הוא חורט אותך דווקא עם B8. מושך קו גס ועבה שעושה לך גבולות, הופך אותך שלו, תלת מימדית. הוא מעריץ את השיפועים שלך כשמתרגם אותם לקווים זעירים של B2, מטשטש קימורים במשיכות מדויקות של B6. 

מעולם לא היית בחורה של עפרונות עם מספרים ומחברות בלי שורות. כבר שישה חודשים שקשה לך לכתוב כי טוב לך ויש למילים שלך תמונות. 

חצי חלון פתוח ובריזה של שש בערב פורצת לזירה שלך. את כועסת שהיא נכנסת בלי רשות, שהיא נעימה כל כך כשאת מתמסרת לכאב שלך. הטיפוס הזה היה כל כך יפה ושלכם. הוא יחסר לך. גם אתה יושב וכועס על הרוח? 

הנר הבודד רוקד עם המשב הפרוע. הוא לא כבה, כמו לא סיפרו לו שנגמרה החגיגה ומכבים את האורות. את מתיישבת. הטיפוס הזה עשה אותך מאושרת מבלי לעשות יותר מידי, הוא אף פעם לא שכח להדליק לך נרות. 

הטיפוס שלכם הפך את לונדון אביבית וחגיגית גם בפברואר, גרם לשניכם לחייך גם בשבע בבוקר. אהבת אותו במיוחד כשהיה מתעורר לתוך החיבוק שלכם. כששרר בין האצבעות הנלחצות מטבען, גרם לשני אנשים עצובים לחייך. אהבת אותו כשהוא הפך בחורה של מילים ובחור של עפרונות ליצירה ששווה למסגר. 

הוא מעולם לא היה קל הטיפוס שלכם. לאחרונה גם חלה והחוויר עד כאב. הוא לא היה שורד כזו בריזה, אולי מזלו שהוא מת. 

בסרגל דימיוני הוא מודד אותך. מכווץ עיניים כחולות וממסגר אותך באצבעותיו. את לא זזה ממקומך. הגב שעון על הקיר, שרירים תפוסים, פטמות זקורות. קר לך אבל הבריזה כל כך נעימה בשעות האלו, חבל לסגור את החלון. 

את זקופה על הקיר, ברך אחת מכופפת. מרימה סנטר ומנסה לירות אליו מבט של דוגמנית צמרת. את מסתכלת הצידה לנרות שהיו, במבט של ילדה עם לב שבור. במשיכות עיפרון שלו את עוברת לנייר. שם שקט לך ואת סטטית ועדיין שלו. המחשבות לא רצות שם, רק קווים זעירים של B2. 

גרפיט מרוחה לו על האצבעות, אבל את לא מוצאת שם דם על הידיים. 

לכל הפוסטים של עדי 

// עדי כהן