הם יושבים בפאב אפלולי כזה, והיא חושבת שזה כמו בסרטי רומנטיקה, מזכיר לה את המקומות האלו שאהבה מנגנת ברקע וזוגות שיכורים מסביב חושבים שהם מצאו התחלה של אושר.

הם יושבים אחד ליד השני כי היא קראה באיזה מגזין נשים איזו כתבה צ'יזית על הצורה הכי טובה לשבת בה בדייט ראשון. משהו בשפת הגוף שזה אמור לשדר, או מה הקרבה לבן הזוג משדרת והיא רוצה להיות קרובה אליו ולשדר. מאוד קרובה אליו. 

בשבילו היא עוד בחורה, זה עוד דייט. הוא מביט בה בעיניים, בטוח שהדרך להגיע אליה היא להתנהג כמו ג'נטלמן מושלם. לאסוף אותה מהבית, לזרוק כמה בדיחות שנונות, לפזר הבטחות לא ברורות על עתיד ביחד, לשלם עליה בסוף הדייט ולנשק אותה בעדינות בפתח הבית. תמיד להשאיר אותן עם רצון לעוד. לשדר רצינות. הוא די בטוח שגם היא מהבנות האלו שכבר יושבות ומדמיינות את הטקס, את הילדים שלהם, איך היא תפנק אותו בארוחות בוקר במיטה ותכיר אותו להורים. הוא מוכן להיכנס לאגדה שלה ולשחק את הנסיך על הסוס הלבן בשבילה. להיום בערב ואולי לשבועות הקרובים. 

היא מביטה בו עמוק בעיניים ונושכת את השפתיים. קצת כמו שהיא יודעת שהם אוהבים. בוטה במידה אבל עדיין מעודן במידה. בדיוק בצורה בה הוא אמור להבין לאן הערב הזה מתקדם. היא הייתה בוטה לגמרי אם התכתיב החברתי היה מאפשר לה. בינה לבינה היא יודעת שלא משנה כמה תעמיד פנים שלא אכפת לה ממנו, זה לא באמת נכון. 

הוא כבר חושב על איך הוא עומד להפשיט אותה וכמה קל זה יהיה לו. מביט בה נושכת קצת את השפה ומדמיין אותו עושה לה את זה אחר כך. 

היא נותנת לו את כל השואו שהוא שילם עליו : הצחוק מהבדיחות, גם אלו שפחות מצחיקות אותה. המגע הכאילו אקראי ביד שלו. גם על זה היא קראה שמהרגע שבחורה נוגעת בבחור, הוא לא יכול שלא לחשוב עליה בצורה מינית. 

היא מסתכלת עליו ומחייכת לעצמה. הוא בטח משוכנע שהוא צ'ארמר אמיתי. "היא לא ידעה מאיפה זה בא לה" היא מדמיינת אותו יום אחרי מול החבר הטוב. "פשוט לא יכלה לעמוד בפניי".

ברגע בו הם מתיישבים היא כבר יודעת שהערב היא מזמינה יין. זה לא יהיה דייט של בירה. אחרי חצי כוס היא גם תגלה לו שכשהיא שותה בירה, היא משתכרת הרבה יותר לאט. יין זה סיפור אחר לגמרי.

בשלב הזה, היא יודעת, היא כבר תתחיל לחפש את הניצוץ של הצייד בעיניים שלו. היא מעמידה פנים שהאלכוהול עושה את העבודה ומבקשת עוד. בכוונה. בשביל התירוץ הזה לעלות אחר כך אליו. עליו. 

היא כבר למדה שלתת להם ליהנות מהרעיון שהם אלו שכבשו, הם אלו שצדו, הופך אותם למשביעים יותר.

קרניים של אור חודרות מהתריסים בחדר שלו ומעירות אותו מוקדם ממה שהוא רגיל. הוא מותח את הידיים לצדדים ונאלץ להודות בפני עצמו שהוא ישמח לראות אותה שוב. מתהפך לצד השני, בטוח שימצא אותה לידו, רק כדי לגלות שהמיטה ריקה.

היא אף פעם לא יכולה להישאר לבוקר. תמיד מחכה שיירדמו ואז חוזרת הביתה אליו. תמיד מכינה איזה סיפור כיסוי של יציאה עם חברות. הוא רגיל לקבל אותה חצי שיכורה בשעות מוזרות באמצע הלילה. אבל הוא אוהב אותה, אז הוא משלים עם זה. 

היא תולה את הגלימה האדומה על הכיסא בצד ונכנסת למיטה לצידו, מחכה ללילה הבא.

// איתאל קלנגן

אין לי מושג מה עומד לקרות. גם אם אתאמץ ממש חזק לנחש, או אסתמך על ניסיון העבר- לעולם לא אוכל לנחש מה תאמר לי. אין לי אלא להמתין לך, שתפצה את פיך ותפתח את הלב. אני מגיעה לפגישה איתך "אופנמיינד" ומחכה לשמוע מה יש לך לומר לי. במעמקי ליבי, אני מצפה ומייחלת שתציע כאופציה שנשכח מכל מה שקרה ונתחיל מחדש, שננסה שוב וכמו בסרטים הרומנטיים ההוליוודיים עוד לפני שאספיק לענות לך תראה את הניצוץ נדלק בעיניי ותרכון מעליי, ותנשק אותי נשיקה כזו שתגרום לרגל שלי להתרומם מעלה כאינסטינקט נגדי לכוח המשיכה שלך עליי.

אני מחכה. אם בסוף תחליט לפגוש אותי, אולי כדאי שתדע שבבחינה של מערכות היחסים שלי לאחור הבנתי שמערכות היחסים שלי שאכן חיו לאורך זמן, תמיד כבשו אותי, הצליחו להוכיח לי שאני ראויה לאהבה שלהם ואני לעומת זאת, אף פעם לא ממש הצלחתי למכור את עצמי, כך שאין צורך שתבוא עם ארנק מלא. 

במעמקי הבטן אני חוששת שאני הולכת שוב לאבד משהו שמעולם לא היה לי ולהתמודד עם שברון לב מדומה, כי אני אוהבת אותך, אבל לא באמת יודעת מי אתה. אין לי מושג באמת מה יקרה כשניפגש. בפעם האחרונה שראיתי אותך נמסתי מולך באיטיות כמו פסלון קרח ענק שהציבו תחת שמש חורפית- ולא היה לך מושג. היית עסוק בלכעוס, האל יודע על מה. חשבתי לעצמי שאין לי מה להתרגש מכל העניין הזה- שזה בינך לבין עצמך ולי אין קשר למה שעובר עליך. הלוואי והיה לי, אבל אתה לא נותן לי להתקרב אליך.

אני חושבת שאני אוהבת אותך יותר ממה שאני חושבת. זה קצת מוזר אז תקרא את זה שוב. לא יודעת מתי זה בדיוק קרה שהמילה אהבה, או יותר נכון הרגש הזה הפך למילה שאסור לומר, או לפחות עדיף שלא לומר. לא סקסי לרצות אהבה, או לפחות הרבה פחות מחרמן מכאלה שאומרים שהם לא רוצים. ואני, מה ביקשתי לי בחיים האלה- מישהו שיאהב אותי לפחות חצי ממה שאני אוהבת אותו- זה יספיק לי, האהבה שבי כל כך גדולה שנשבעת שזה יספיק.

כשניפגש תראה אותי, מסתובבת עם נחלים של אהבה בתוך הורידים ותבין שכבר יותר מידי זמן שלא תרמתי דם. בארבע השנים האחרונות, לא ממש נתתי ללב שלי לקבל אהבה. לאהוב הוא תמיד אהב, אבל לקבל לא ממש הרשיתי לעצמי. פקפקתי בכל אדם שניסה להתקרב. לא בטחתי באף אחד וגם אם נתתי למישהו לגעת בי, לא נשארתי לישון- זה כבר אינטימי מידי. אומרת שאני מפחדת להתמודד עם המילה הזו אבל מנגד אני לא יודעת להסתיר רגשות. אני לא מהבחורות האלה שיודעות לשחק משחקים ולהסתיר. דווקא מכיוון שאני משתדלת להיות ישרה וכנה בנושא הזה וכולם רגילים לכל כך הרבה בולשיט, יוצאת שהכנות שלי לא נראית אמינה- אוי אברוך.

בכל פעם שאמרתי למישהו שאני אוהבת אותו כל מה שנותר בי זו ריקנות עד כדי שהתחלתי לשקר לעצמי שאני לא רוצה לאהוב יותר, מחשש להרגיש כלום. מרגיש לך מוכר? אני לא יודעת אם בסוף תפגוש אותי ומה יהיה לך לומר. גם לא יודעת אם אני רוצה לנסות להיכנס ללב הסגור שלך או לפתוח את שלי. הייתי אומרת לך שאני אוהבת אותך אם היינו נפגשים, היינו יושבים ומנתחים זה את זו כאילו אנחנו איזה שני רופאים. או טיפשים.

// חן בוקר

אני יושבת בפאב, יצאתי לבד, כמו שהבטחתי לו שאני אעשה לפני שהוא טס. הוא אמר לי שאני צריכה לצאת כי רק ככה אני אכיר אנשים, שאין לי מה לפחד מלצאת לבד. ואני, בחורה ממושמעת יצאתי. די מהר הספקתי להרים שני שוטים עם הברמן ולחסל כוס יין. תנאים הכרחיים כדי להשתחרר ולהוציא את המוט שנתקע לי לאחרונה בגב.

אני סוקרת את הפאב, אני רואה איזה בחור שנראה לא רע שמסמן לי לגשת. אני מחייכת, נושמת עמוק וניגשת לשבת על ידו. על השולחן מולו יש ספל וחצי ריקים מבירה. אני מסתכלת על העיניים הנוצצות שלו ועל החולצה המשובצת שהוא לובש. הוא מסתכל עליי ושואל אותי למה אני כאן לבד ולפני שאני מספיקה לענות לו, הוא אומר שנראה לו שאני בדיוק כמוהו. הוא מספר לי שהוא מפחד. הוא מת מפחד שהוא יאבד את היכולת לאהוב. שהוא הופך חסין לאהבה. שהמחסומים שבנה, לא נותנים לאהבה להיכנס או לצאת. הוא מפחד שהוא מפסיק להרגיש, הוא חושש מהאדישות שאופפת אותו יותר ויותר. הוא מספר לי שהוא מחפש את זו שתגרום לו שוב להרגיש.

9 rooms

מהמבט שלו אני מבינה שלא מדובר בי, שאני לא הטריגר. אני מבינה שההארה הזו לא צצה עכשיו, ושהיא לא בהכרח קשורה לשכרות שאנחנו נמצאים בה. אנחנו מרימים ביחד שוט של וודקה ואני מרגישה חופשיה אז אני גם מתוודה בפניו.

אני אומרת לו שאני מפחדת להתאהב. אני מספרת לו שאני חוששת שהרגשות שלי שוב יסחפו אותי. אני מתה מפחד מזה שאחרי פגישה ראשונה אני כבר בונה מגדל, ואז הוא מתנפץ לי. אני גם מספרת לו שהייתי רוצה להפסיק להיות רגישה, שלפעמים הייתי רוצה להיות אדישה ופשוט להנות מהרגע בלי להסתבך ברגשות. שאני לא רוצה לב שפועם מהתרגשות בגלל שטויות, שהבטן שלי לא תגעש מהתרגשות בגלל מגע אגבי. אני מספרת לו כמה טוטאלית אני יכולה להיות, כמה האהבה שאני חשה לעיתים מוציאה אותי מאיזון. אני מתוודה שהייתי רוצה להיות יותר קלילה.

הוא מעביר לי יד בשיער, ולוחש לי שאנחנו בעצם הפכים, שהוא מחפש את הרגש, בעוד אני מנסה רק להימלט ממנו. למרות אדי האלכוהול נודף ממנו ריח טוב. פתאום אני מרגישה צורך עז לקום וללכת. אני יודעת בתוך תוכי שאם לא אלך הוא יגיד מילים שיגרמו ל להישאר, מילים שיגרמו לו אחר כך לפגוע ולרסק אותי בחזרה לריצפה, בדיוק כשסיימתי לאסוף את השברים. אני יודעת שהוא ישבור אותי גם אם ישתדל שלא. כי למרות הרקע הדומה הוא ואני עדיין מחפשים דברים שונים.

אני מבינה שהוא לא מסוגל ולא רוצה לאהוב ובטח שלא לאהוב אותי. אני נקרעת בין הרצון לתקן אותו. להוכיח לו שאני שונה, שאני לא אפגע בו כמו זו שהלכה, לבין הידיעה שאם אתקן אותו אשבר בעצמי. אז אני נושמת עמוק, נותנת לו נשיקה על הלחי ויוצאת מהפאב.

כשאני יוצאת מהפאב אני מרגישה את הדמעות זולגות לי על הלחיים, אבל ככל שאני מתרחקת מהפאב אני מרגישה שההליכה שלי הופכת לזקופה יותר. ההבנה מחלחלת אליי באיטיות. קמתי והלכתי. העדפתי לשמור על עצמי.

התבגרתי.

// יסמין רמון

השנה לקחתי על עצמי שינוי. מטבעי, אני ידועה כאחת שלא יודעת לשחרר, לא יודעת לעשות את ההבדל בין מה שהיה ובין הכאן ועכשיו. לכן השנה קבעתי עובדה: לא אתן לחוויות העבר להשפיע על האופן בו אני חיה היום. לא אתן לעלבונות שפגו תוקפם נוכחות בהחלטות שאני מעדיפה לקחת בראש נקי, באופטימיות.

אלא שמילים לחוד ומעשים לחוד. 

בסוף יום עמוס וקשה, הוא, התמים, אמר משהו שאני, הפרנואידית, פירשתי לא נכון. בן רגע כל ההבטחות שלי נמחקו. בלי שלקחתי רגע למחשבה, הגבתי.

למרות כל האזהרות שלי לעצמי לא לתת לעבר להפוך אותי לפחדנית, הדבר הראשון שעשיתי היה לדחוף אותו החוצה, הלאה ממני, ולטרוק בפניו את הדלת ללב שלי. שיעמוד בפרוזדור לדבר עם החלק האחר, האדיש, שאני משאירה בעיקר לזרים.

עניתי לו בקול קר, לבשתי חיוך כפוי ו-"נדבר מחר".

מתוך עמוד הפייסבוק 9rooms

למרות שחשבתי שאני בנאדם חזק, ושאם אמרתי שלא אתנהג כמו נקבה היסטרית זה לא יקרה, התיישבו להם כל הפחדים כולם סביב שולחן הקפה הקטן בסלון, מתפעלים את הגוף שלי כאילו אין לי שום שליטה עליו.

פתיחת פה, הערה עוקצנית. אני מנסה להתנגד, אבל במקום לתקן אני מפנה את הגב והולכת. מיותר לציין ששנייה אחר כך אני כבר מצטערת, אבל עכשיו אין סיכוי שאחזור בי. עכשיו גם האגו מצטרף לחגיגה. משאירה בחור מקסים, פגוע, שלא נגוע בשום רעל של אחרים עומד מבולבל ותוהה מה הוא כבר עשה.

וככה זה פעם אחר פעם. לא משנה כמה זמן עבר, לא משנה כמה פעמים עשיתי בדק בית והייתי בטוחה שזהו, מעכשיו אני אדם חדש, תמיד הרפלקס הזה שב ומופיע. 

מתוך עמוד הפייסבוק 9rooms

הוא אומר משהו שמזכיר לי מילים של אנשים אחרים, בסיטואציות אחרות, ואני שוכחת שכל מקרה לגופו. אני שוכחת שאני יודעת שהוא אדם טוב, שהוא לא כמו הקודמים, ומרחיקה אותו ממני.

רפלקס הבריחה.

אותו רפלקס שלא נותן לי להירגע עד הסוף אף פעם, שגורם לי לשים לב לכל שינוי בהתנהגות, להיות מוכנה לרוץ בכל רגע. אותו רפלקס שמזכיר לי לא לשים את כל הביצים באותו התחתון, לשמור על פרופורציות לפני שאני מתלהבת ממישהו חדש גם אם הוא בדיוק בטעם שלי, שגורם לי לבדוק את השטח עם כף הרגל קודם, לראות אם זה בטוח להישען. רפלקס הבריחה המקולל, גורם לי להרוס דברים טובים על ההתחלה, ואין לי את מי להאשים מלבד את עצמי.

המון שאלות צצו לי בעקבות המקרה. האם לנצח אנחנו תקועים עם מטענים שאחרים הטילו עלינו למשמר? האם לנצח אהיה מארחת קבועה לתכונות הרעות – גם אם האנושיות – האלה?

בגלל שלא הסכמתי לקבל "כן" כתשובה, בגלל שהתעקשתי להיפטר מלבנות החבלה האלה שמעכבות אותי מלנהל מערכות יחסים בריאות, הרמתי טלפון לבחור. כשנפגשנו חיבקתי אותו, אמרתי שאני מצטערת והוא סלח. אמרתי לו שממחר אני מבטיחה שהכל יהיה שונה, והוא, המתוק, העמיד פנים שהוא מאמין.

מתוך עמוד הפייסבוק Word Porn

// אסתר אילייב

הוא לא גיי, אבל גם אם הוא היה גיי, לא היה מזיז לו מה חושבים עליו, לפחות זה מה שהוא מראה בכל פעם שהוא נתון לביקורתם של אחרים, ולביקורת המתמדת שלו כלפי עצמו. כן, הוא ידיד, אח גדול וחבר, של כמה וכמה מן המין השני. וזה לא בגלל המין, נטו בגלל האני מאמין שלו, הוא פשוט אוהב (א)נשים, והוא רך איתן, עד שזה מגעיל. הוא לא יודע לשחק ת'משחק. כי מבחינתו יש מציאות – משחק החיים שלו, זה נראה יותר כמו מבוכים ודרקונים רק בלי הדרקונים. הוא יודע להוביל אך שכח איך לנצח, מזמן היה מנצח, היום כבר לא.

אני כותב עליו, כי בהווה שלנו זו בושה להתוודות, שלעיתים הוא כותב עליו, או היא כותבת עליה, הם בעצם כותבים על עצמם. כי הם נוטים להסתתר, כי הם עושים חשבון פשוט בלדפוק חשבון עם משוואה ונעלם, לכל העולם.

אתם יודעים מה הוא רוצה?

הוא רוצה להיות מר ביטחון עצמי לשנת 2015, הוא רוצה להסתדר בחיים שלו ובחיים שלה, הוא רוצה שיכירו בחוכמה שלו, אתם יודעים מה?! לא צריך, רק תגידו לו – רק שיישמע שהוא חכם, זה כבר יעשה לו טוב. תעשו לו טובה ותתעלמו מכל הרגישות שלו, הוא כזה מה לעשות?! מה? אין גברים רגישים? בטח שיש!! עובדה, אפילו אני שאני מספר עליו יכול להודות שגם אני גבר רגיש… לא ביג דיל.

נחזור אליו… מה הוא רוצה?! מה הוא רוצה?! אה כן… הוא רוצה להביט בעיניים, לא לזוז כל הזמן, ולצחוק כמו שנראה שכולם עושים, באחיזת פנים מופלאה שכזו, גם מהבל הבלים… ספקו לו כמה מהצחקוקים האלה או אפילו חופן ותראו איך בדופן של הפנים יצוץ לו חיוך מעוקם. הוא רוצה שידברו את השפה שהוא מדבר, אני יודע את זה כי הוא אמר לי… אך מה שהוא לא מבין זה, שאם הוא לא פותח את הפה, ומנפה סיטואציות ממלאות חסכים מחייו, אז הוא פשוט לא יבין לעולם, שיהיה עליו למלא במו ידיו את החורים האלה בקיר שלו. ותכלס זה לא באמת אפשרי, כידוע – אתם יודעים הזמן עושה את שלו וכדומה. למשל, ייתן לכם דוגמא – נניח כשמישהי עושה לו עיניים, סימנים עם הידיים, או מנסה להתחיל עם האזור שאמור להתחיל אתה במוח שלו, או בייאוש לאחר שתיקה מביכה וילדותית, מגישה לו את המספר שלה בגישה אומנותית, מתובל בחיוך מפתיע, בתוספת חריפות מעודנת על מצע של ביישנות מתונה, לבסוף היא מבינה, שלבחור אין תקנה, שההמתנה בתחנה מיותרת ואולי גבר אחר ממתין על הרכבת.

ובכל ערב, יותר נכון לילה, בשעה שכולם בחלום השני או השלישי שלהם, הוא רק נשכב, מביט בתכולת החדר מביטה בו בחזרה, מכבה את האור, ושוכב במיטה, בהכרה מלאה, מאזין לצד ג' ברשת ג' – לשירים הטובים של פעם כי כמו שידוע פעם = טוב טעם. והמיטה ענקית, והוא ישן בצד שלו כי הצד השני שייך לצד השני, למין השני, הראשון-לטעמו, העליון-לדעתו. לזו שאינה שייכת לאף צד או פינה של המיטה הזו, החדר הזה או הבית הזה. המיטה הזו אינה מודעת, שהיא שייכת לה, בחלקה, כי בעברה שכבה היא בצידה – שלה. והיא, היא אינה יודעת שזהו מקומה. לא! היא אינה יודעת דבר, הזו מהעבר, וזו של העתיד, נעיד עליה או שנגיד שהיא יודעת על קיומי, אז תגידו לה שאני פה, ושהכנתי לה מבוא, כי את היתר אשכתב אתה כשתבוא, כשתבוא.

מכניס למגירה!

// דניאל וקלסר

איש מקצוע סמכותי ומסוכן עבר פעם על מכלול של מכלול שאלונים, מבדקים ופיצפוצים שביצעתי אצל סמכותיים מוסמכים שקדמו לו. הוא אמר לי שאני מאבד את העניין והעקביות כשהמתח יורד, אי לכך אני חייב לשמור אותו גבוה.

"הבחירות שלך" הוא אמר, "בין אם הן נכונות (מה, מה זה נכון? חתיכת פוץ זחוח) ובין אם איומות, הן כולן נובעות מאותו צורך. אתה משיג את זה בסופו של דבר, אבל מלקה את עצמך כל הדרך צפונה משם".

זוגיות.

Top Of The Line" by Ziv Sameach"

שכחו משקט תעשייתי של אהבת אמת, ריבים קראנצ'יים שמסתיימים בקאפקייקס עם הקדשה, האזנה לשיחות סרק שלה עם כמה פוסטמות בעוד ערב בנות שהוא נגרר אליו, צפייה משותפת במירוץ למיליון תוך הצהרות "מאמי אנחנו חייבים ללכת גם, אנחנו בדוק מנצחים" או כל שוט שמתעד מערכת יחסים בריאה וצמיגית. כשהאפשרות לשגרה מונוטונית הסתמנה באופק, זה היה הסימן שלי. זה לא שלא ניסיתי, חלקן גם הראה המון נכונות לעבוד על זה, אבל משום מה תמיד מצאתי את הריגוש שלי דרך אלה עם התקלות, עם החסכים. הן תמיד אצרו עניין לא פתור עם אבא שלהן.

הטייפקאסט הזה מוכר, ורק אלוהים יודע למה ניחנו ביכולת איתור הדדית. ההאדרה וההשתפכות שלהן בפני בן הזוג תהיה מוגזמת תוך ביטול עצמי כמעט מוחלט, הפגנות חולשה שלא לצורך ולעתים התמסכנויות חסרות פרופורציה. המכנה המשותף לכל אלה זו המניפולציה, לאו דווקא מודעת, העיקר הוא לנתב את הגבר שאיתן אל תוך זירות המטענים שהונחו בכלל עבור אבא שלהן.

והביחד הוא קרב אגרוף, יש הרבה ומהכל. כשטוב, מאבדים תחושת זמן. כשרע, רוצים לרצוח. הכל נפיץ, הכל מושחז. משחקים בפסאודו-אהבה רק מתוך הרצון לומר בעתיד שפעם ידענו מה זה. לשני הצדדים יש איזשהו צורך חולני להיות שם. כל אחד מהם מקווה שהשני ימלא את תפקידו כחומר איטום אנושי למשקעים, כשבמקביל הנקודת מוצא היא צינית ותבוסתנית עם ארומה של חרדת נטישה. 

משהו בחששות ובמתחים ששזורים בקשר מסוג כזה, קצר או קצר יותר, מקנים לו מעטפת רומנטיקה פסיכודלית לגמרי, שני הצדדים יודעים מראש שהם מלוהקים לטרגדיה גם אם עמוק בפנים הם מייחלים להפי-אנד. זה גם לא משנה באמת מה קודם למה – האמונה בטוב או ידיעת הסוף הבלתי נמנע. כל רגע נתון הוא מבחן סמוי או מבחן בפוטנציה, ומחפשים אישורים וקבלות להנחות היסוד האפרוריות שלנו כלפי הצד השני. למעשה, שני הצדדים יוצרים לחוד מצב Win – Win מזוכיסטי, בו הצד הבוחן יכול למצוא את עצמו מופתע לטובה כשהזלזול המוצדק שלו יתברר כשגוי או לחילופין לגלות שהצפוי התרחש ולשחרר אנחת "ידעתי…" שכזאת.

Dog Eat Dog Eat.." by Ziv Sameach"

ידעתי ידעתי…

"אתה צריך אישה נרפית! כזו שתאמר לך אמן על כל האישומים שלך נגדה"

"לא נכון, אני צריך שהיא שתעשה בדיוק את מה שאת עושה עכשיו. רגע, ניצחתי?!"

בחורה חכמה אמרה לי פעם שעצם העובדה שאני מציג משהו, חי צומח או דומם בתור השריטה שלי, השורה התחתונה תהיה שהוא מאוד רע לי. ואהבתי להגיד את זה, שזו השריטה שלי, שורטות. לא תמיד ידעתי על מה אני מדבר. גם עכשיו אני די בספק. להיפטר מהרגלים רעים זה כיף כמעט כמו ההרגלים עצמם, ואולי אני כבר אחריהם.

אבל אולי לא.

עליתי על דרך מלהולנד 03 האהובה שלי, בסופה מתקנים מחשבות רעות. לפעמים זה מצליח.

// יובל פלג

השמיים נקיים מעננים ומשובצים באינספור כוכבים. החום של אוגוסט ניגר עליי, עורי לח ושערי נדבק לעורפי. הוא מעביר עלי את ידו, מהירך ועד המותן, ולוחש לי באוזן בשקט: "איך אני אוהב את הקימורים שלך, גיטרה", מושך בשערי לאחור ומנשק את צווארי. ואתה, אתה גם העברת עלי יד. אבל הקימורים הפריעו לך. גיששת בידך לאורך גופי וחיפשת עצמות בולטות, צלעות וקצוות מחודדים.

"איזו יפה את ככה, עם השמלה הזו" הוא אמר, נושף עלי עשן שחור, כורך את ידו סביבי ושם את ראשו על כתפי. המבט שלו תמיד היה אוהב, עדין, מחבק. הייתי מוצאת אותו מציץ בי, מניד בראשו כמו אומר "איזה מזל יש לי". הוא היה שם לב לתנודות קלות במצב רוח שלי, היה קורא אותי כמו ספר פתוח ושואל "את בסדר?", אפילו שאיתו תמיד הייתי. ואתה, אתה לא החמאת אף פעם. "למה אתה אף פעם לא זורק מילה טובה?" שאלתי. "מחמיאים לך מספיק. מישהו צריך לאזן אותך" ענית, מבטך חותך. 

PG.NETO on flickr

ישנתי מכורבלת במיטתו, כשהוא קם לפנות בוקר לעבוד בשדות ונישק לי את הראש לפני שיצא. בשקיעה, כשכבר הייתי בדירה שלי, הוא שלח לי הודעה "מתי אני אחזור הביתה מהעבודה ועדיין תהיי שם?". ואתה, אתה היית עושה פרצוף חמוץ כשהייתי מכריחה לבוא אלי, לחברים ולמשפחה שלי. היית נעלם בהזדמנות הראשונה בחזרה למקום הנוח שבו הסתגרת. 

הרבה מאד זמן הייתי בטוחה שאני אוהבת אותך הרבה יותר מאשר אהבתי אותו. אבל היית שם רק כדי שאוכל להתגבר עליו. נשארתי לצידך רק כי הייתי מרוסקת, ונתתי לך לרסק אותי עוד יותר. בפעם האחרונה שלנו יחד, אני זוכרת את עצמי עומדת בדירה שלך בתל אביב, מורידה את בגדיי וקולטת את מבטך. אף פעם לא הסתכלו עלי ככה, בגועל. 

התביישתי. 

גרמת לי להתבייש בגוף שלי, במי שאני. בקימורים ההם, שהעבירו עליהם פעם יד באהבה. תמיד הייתי שלמה איתם, ועם העליות והירידות במשקל הסתדרתי שנים. אתה, שנתתי לך להכנס לי לתוך מסדרונות הלב, גרמת לי לפקפק. התחלתי לחשוב על איזה ביס אני מוותרת, ומה תחשוב אם תראה אותי נוגעת במשהו אסור. הפחד ההוא שרדף אותי כמה חודשים אחריך, שעוד מישהו יביט בי כמו שאתה הבטת. שיחתוך עם המבט שלו את הגוף שלי בסכינים קטנות, וישאיר צלקת. הבטת כך גם בבחורות לפניי, הבכת אותן, גרמת להן לשנות את גופן בשבילך. 

בשבילך.

בשביל מה?

אני זועמת. זה חזק ממני ומאיים לפרוץ, ואני יודעת שאם אי פעם אפגוש בך, הזעם הזה ישרוף אותך כמו לבה. אני זועמת על אנשים כמוך , שמבקרים אחרים אבל לא את עצמם. שרומסים נפשות, מקלידים על הרגש, בדיוק איפה שצריך. 

רק בדיעבד, אחרי המון שיחות ומחשבות, הבנתי. רק אפס יכול לרמוס מישהו אחר בשביל להרגיש טוב יותר עם עצמו. 

// לילך דהן

אני 99% שומן, מה שמותיר אותי עם 1% רצון.

אחוז אחד- קטן ומשמעותי, אחוז אחד של רצון לקבל כל מה שאין לי, להיות כל מה שהוא לא אני- להוסיף לי את מה שיכול להפוך אותי לשלמה. ל100% אהבה.

כי בינתיים אני 99% שומן ו1% חיוך- אבל מרוב השומן לא רואים את החיוך, ואיך אפשר לחייך כשכל בחור שאת שמה עליו עין הולך לבחורה שלידך? שהיא במקרה הטוב 50/50…. או פשוט 1% שומן ו99% של סקיני-ג'ינס-חונק-שחלות עד הפופיק וחולצת בטן.

כי בינתיים אני 99% שומן ו1% חמודה- אני הכי חמודה, והכי מתוקה ושיאללה איזה מצחיקה! אבל אף פעם לא תראה אותי כ100% בשבילך. כי יש בי את ה1% של חמודה.

אני גם 99% שומן 1%נמוכה- ותמיד תשימו על הראש שלי את המרפק שלכם- כי זה מזה מצחיק. אתכם. לא אותי. (Turn off שלי על עצמי)

ה1% אחוז בגדים שלי וה99% אחוז שומן שלי לא הולכים ביחד- כי ברור שיום אחד אני אהיה נורא רזה, אז ברור שזה טוב לקנות עכשיו, כי אני מאוד אוהבת את האופנה הזאת, ונכון שהיא כרגע לא מחמיאה לי וגם המידה הכי גדולה לא יושבת טוב כי זה בעצם מידה 40 לגבוהות, לא ל99% אחוז שומן.

פעם הייתי רזה, נולדתי 2.900, ואז עדיין הייתי רזה. איפשהו ביסודי התחלתי לתפוח- יחד עם אמא שלי שהייתה בהריון. בהמשך רזיתי, ושמנתי, ושוב רזיתי ושוב שמנתי ואז רזיתי- והתמכרתי לתחושת הרעב, כלכך אהבתי לרעוב שהייתי 1% שומן, 99% סחרחורת, ונורא אהבתי גם להקיא את ה1% שומן שהיו לי (שאז נחשבו אצלי ל99%. פרופורציות. ) אבל אז פחדתי וכמובן, איך לא? שמנתי…

לא פעם אמרתי לעצמי שאני צריכה לאהוב את ה99% שומן שלי. להשלים איתם ועם העובדה שכנראה לא אהיה מידה 36 וXS.

אני מצטערת, אבל איך אפשר להשלים עם זה כשצו האופנה הוא למקסימום 5% שומן ו95 % הרעבה עצמית? כשהגברים שמוצאים חן בעינייך שואלים אם יש לך חברה פנויה לשדך? וכששאר הגברים שבעולם אומרים "לא בר רפאלי, לא מעניין אותי"? א

אז אם אתם שואלים – לא, אני לא מרגישה שיפה לי ככה, ואם אלה הגנים שלי וזה מה יש, האם נגזר עליי להסתובב בתחושה הזאת כל חיי?

יש בי יותר מ99% שומן! בתוך ה99% אחוז האלה מסתתרת חוכמה, ויש גם הומור, כן! ורצינות, הקשבה, הכלה, ציניות ושנינות, וכמובן שרגישות.

ה 99% האלה מכילים בתוכם מרכיבים נהדרים, שאם רק הייתם טורחים להסתכל בתוך האריזה ולא רק על התווית יכולתם לדעת.

אז עזבי אותך ממספרים הם אומרים, זה רק משקל, הם אומרים, ותפסיקי לקטלג את עצמך.

ניסיתי, ניסיתי להבין שזה מה יש ועם זה ננצח אבל איך אפשר כשחסר ה1% שגורם לי להרגיש 100?

כשהחברה שמסביב לא מקבלת, ונורא נוח לומר "קל להאשים את הסביבה. תסתכלי על עצמך."

למה? אני הסביבה? אני אולי 99% אחוז שומן גברת אבל עדיין לא הגעתי ללהיות "כל הסביבה".

הסביבה שמכתיבה לי איך להתלבש ולהתנהג, להתהלך, להתאפר ומה המשקל שלי צריך להיות. כן, יפי נפש, לפני שתהמהמו בראשכם על המילה מכתיבה, תעשו בדק בית.

וכמוני עוד כלכך הרבה שמרגישות שהן 99% אחוז כי הסביבה לא רואה את הרגישות, ואת החן, החוכמה והאכפתיות שלהן, את שיקול הדעת, הסקרנות, ההבנה וההכלה, אם רק הייתם טורחים לשאול את החמודה, השיאללה איזה מצחיקה הזאת, הייתם מגלים שיש בה הרבה יותר מאשר 1%.

פייר, הגבינה הכי טעימה יש בה יותר אחוזי שומן, לא?

// דראל פורת

הפסקה. לא יכולתי יותר. לא הצלחתי לשמור את זה יותר בפנים. זה התגבש במשך הרבה זמן וכך באמצע הנסיעה חזרה מאילת, כביש 40, קצת לפני באר שבע, הוא פתאום שואל אם אני אוהבת אותו.

רגע. נחזור קצת אחורנית, מסרי לנקה המשכנו להודו, אבל הגוף שלי לא התחבר לאווירה (הנפש דווקא כן) ועל כן הפלנו פור וטסנו שנינו לצרפת, ואחר כך חזרתי לארץ לבד, כמה שבועות חולפים והצרפתי מגיע לביקור בישראל.

מטיילים בקיסריה, ירושלים העתיקה, צפים בים המלח עד השקיעה, מתקררים במעין בוקק בחום הלוהט, צוללים באילת עם הדגים הססגוניים, צופים על המדבר האינסופי בשדה בוקר.

ובעיקר משחקים בזוג מאושר ומאוהב, או שאולי רק אני שיחקתי.

שוב תהיות ליבי הבלתי פוסקות, מחשבות רודפות מחשבות, לילות בלי שינה, חלומות על אהבה ישנה. ארוחות משפחתיות, בירה עם חברים, סבתא כבר מתמוגגת.

רק אותה שאלה שחתכה את הטיול, האם את אוהבת. אז זהו, שלא.

ניסינו, ניסיתי להתאהב בו בכל כוחי אבל משהו היה חסר, משהו הרגיש עקום, לא הלך חלק, כמעט חמישה חודשים שעברו מאז נסיעת האוטובוס ההיא במיאנמר, המון מפלות, רובן אם לא כולן שלי. אני לא יכולה להגיד שלא היו רגעים טובים, אפילו רגעים טובים מאוד, אבל משהו לא ישב טוב.

אני חושבת שמהרגע הראשון היה בי החשש שכך יהיה, זה היה גדול עלי, עוד לא בדיוק הייתי מוכנה למה שהוא מבקש ממני, למרות שכל פעם הוא טען שהוא לא מבקש ממני כלום. אולי פשוט מאוד אני לא מוכנה, בכללי, לאף אחד, ואולי אני פשוט לא מוכנה אליו, אולי אני הלא מתאימה, כלומר, מבחינתי, כי מבחינתו אני מאוד מתאימה.

אבל משהו לא היה שקט אצלי, והאהבה אף פעם לא הרגישה לי עולה על גדותיה, לא נעתקה נשמתי, לא נעצרו פעימות ליבי. ואמרו לי לא להשוות, לאחרים, לקודמים, לסרטים, אך לא הייתי מוכנה להתפשר על הטירוף, הרגשתי אותו בעבר, אני יודעת שהוא קיים, ואיתו זה לא קרה. אבל עם אחר זה חייב לקרות.

האביר על הסוס הלבן, המאהב הצרפתי שלי, לא הצליח להפיל את קירות הנפש שלי, לא הצליח להסיר את מחסומי ליבי. לא הצליח להצית את האש שפעם בערה בי.

כמה דמעות ירדו מעיני, אחרי שהסעתי אותו לרכבת בחמש לפנות בוקר, חזרתי הביתה ולרגע היה לי חסר משהו, אך לא הוא היה לי חסר, אלא חסרה לי האהבה. לא שלו, אלא שלי. הרגשות שלי שמסתתרים כבר חודשים רבים מידי. הוא כן חסר לי, והוא יחסר, הוא אחד האנשים המדהימים שיצא לי להכיר, הכי תומך ואוהב שפגשתי, אבל עם כמה שכאב לי להודות בזה, אצלי זה פשוט לא היה "זה". האם הוא בא בזמן לא מתאים, או שפשוט לא התאמנו באמת, בכל מקרה זה לא היה אצלי כמו שהיה אצלו.
לקח לי הרבה זמן להודות באמת הלא קלה הזאת, התחמקתי ממנה ושמתי ראשי בחול, נלחמתי ארוכות אולי כי נורא רציתי להאמין או אולי כי לא רציתי לפגוע, אבל אולי בעצם בכך פגעתי יותר. ה"זה" הזה שכולם מחפשים, שאני כמהה לו כל כך, לא היה כאן, טוב הוא היה לרגעים, אבל הרגעים היו קטנים מידי, ולא התגבשו לאחד כנגד החששות והמינוסים.

אז אחרי מסע של שמונה חודשים בעולם הגדול, חזרה לארצנו הקטנה, עם דף חלומות לשנה הקרובה, תחושת בדידות קלה שמתמלאת באהבה של חברים ועוגיות, מחפשת את עצמי שוב, עוקבת בחיוב לאן הרוח תנשוב.

// גוני קריס

תגידי, אז איך זה שאת רווקה?

אני לא יודעת מה מטופש יותר, השאלה הזו או מי ששואל אותה, וגם איזו תשובה הם מצפים לקבל? הרי אין דרך לצאת סבבה אחרי שאלה כזאת. אם תגיד שאתה בעצמך באמת ובתמים (!!!) לא מבין איך אתה עדיין לבד, יגידו שאתה שחצן. אם תתחיל לפרוט את החסרונות שלך, כי מה לעשות, אין אדם מושלם (כן, אמא, כולל הילדים שלך) – יגידו לך שאתה צריך לחזק את הבטחון העצמי שלך. ואם תגיד את האמת – שפשוט ככה יצא, יגידו לך שאסור לחכות יותר מדי כי בסוף תשאר על המדף (תשאלו את סבתא שלי). 

הייוש, אני שירן, רווקה, בת 30, 1.61 וחצי (החצי חשוב!) ואם יש דבר אחד שמרגיז אותי יותר מהשאלה המטומטמת הזו, זה המבט המרחם של האנשים ששומעים שאני רווקה. הלו!!! חכו שניה עם התמונות של החתולים, אני לא מחפשת לאמץ ובטח לא מתכוונת להישאר רווקה. אבל מה לעשות, ככה יצא. 

אתם יודעים מה יותר מעצבן? שאני כולה בת 30, כן! כולה! תתפלאו, יש לי ארסנל שלם של ביציות שלא הולכות להיגמר כל כך מהר לכל אלה שדואגים לשעון הביולוגי שלי וכבר פאקינג מציעים לי לשקול את בנק הזרע. תגידו אנשים השתגעו? או שאני משוגעת? אני כבר לא יודעת. 

גם אני לא מבינה איך זה שאני רווקה

אז איך את מצליחה ללכת על הדבר הזה כל היום?!

לדבר הזה, למי שלא הבין, קוראים נעליים, על עקב, 12 ס"מ לכל הפחות, זוכרים את החצי של המטר שישים ואחת? אז בזכותם אני כמעט 1.74, שזה הרבה יותר מרשים מ-1.61 וחצי ואם יש משהו שמרגיז אותי יותר מבחורות ששואלות אותי איך אני מצליחה ללכת על הנעליים האלה כל היום (בקלות, תודה ששאלתם), זה בחורות ששואלות אותי למה אני הולכת על עקבים כל כך גבוהים. אני לא שואלת אתכן למה החזיה שלכן כל כך מרופדת נכון? ולמה מרחתן מייקאפ עם שפכטל על הפנים אז צאו לי מהסנטימטרים, אם יש פה גב שיכאב הוא יהיה שלי, ובינתיים הוא זקוף וגאה להתהלך על העקבים האלו. הם גם עושים אחלה תחת. 

אפרופו תחת, מה הקטע של אנשים ששואלים אותי "איך אפשר לאכול שווארמה ב11:30 בבוקר?!"

אז טכנית, אפשר בקלות. יורדים לדוכן השווארמה הקרוב למקום מגוריך/עבודתך, בוחרים האם תרצו לאכול את השווארמה בלאפה או בפיתה (בלאפה, ברור), מבקשים קצת סלט, צ'יפס, חומוס, טחינה וחריף ושיארוז לקחת. אוחזים בשווארמה בשתי ידיים, מקרבים את הפה אל הלאפה, פה גדול וביס של אלופים. רואים כמה זה קל? ו11:30 זה לא בוקר לאנשים שקמים ב5:30 בלילה! (כלומר, אני) ואני לא מתערבת לכם במה שאתם אוכלים, ואם אוכל של ציפורים טעים לכם, I couldn't care less. וכן, אני תמיד רעבה. וכשאני רעבה אני אוכלת, זה קטע כזה של הגוף שמאותת לי שהוא צריך אנרגיה אז אני לא מתעללת בו ולא איכפת לי איך אתם מרגישים עם זה. אם זה ישב על התחת שלי, זה צריך לעניין אך ורק את הבעלים של התחת שלי. כלומר, אותי למי שלא הבין. 

הרווחתי את השווארמה ביושר

אני עושה ספורט אז אני לא משמינה וגם אם כן, חיים פעם אחת אז בואו נהנה. אני לא אשאר רווקה וגם אם כן, לפחות לא תצטרכו למשכן כליה בשביל חתונה ובריתות ובר מצוות, אז תכלס, מה איכפת לכם? אלה החיים שלי. תנו לי לחיות אותם בשקט. 

// שירן היינה

היא הבחורה הכי סקסית שפגשתי בחיים. אם תבקשו ממני לתאר אותה, אז אין בה שום דבר מיוחד. היא בחורה רגילה, יש לה מראה רגיל וחיים רגילים, אבל משהו בה מטריף אותי. לא יודע. אולי זה השיער הגלי והשופע שלה, כזה שנראה כאילו היא אחרי סקס. אולי זה כי היא צינית ברמה שלא מאפשרת לי להשחיל מילה. אולי בכלל זה בגלל הגישה שלה, כאילו היא יכולה למחוק אותי ברגע, והיא אפילו לא צריכה לטרוח ללחוץ על כפתור.

בפעם הראשונה שראיתי אותה לא התלהבתי. ישבתי עם חברים בפאב, היא ניגשה אליי ודיברה איתי, והייתי רק חצי מרוכז, כי בדיוק ניסיתי להזרים את אחת הידידות שלי בוואטסאפ. זה לא הלך, אז הרמתי חצי מבט אליה וחצי מבט אל כוס הבירה שבקרוב נגמרת לי. סעמק, אין לי מספיק כסף לכמויות שאני שותה. היא מילמלה משהו, אבל לא ממש שמעתי, כי עדיין לא התייאשתי מהידידה בוואטסאפ, אז רק חייכתי קלות ונתתי לה להמשיך לדבר. שתתאמץ קצת. בנות מתות על זה.

היא התחילה לשחק בשיער שלה, ובלי לשים לב הרמתי מבט שלם. המבט הפלרטטני שלה לא באמת השאיר מקום לספק. האצבעות עברו מהשיער אל השפתיים שלה, היא המשיכה לדבר ולחייך, והפעם באמת לא שמעתי כלום, כי האצבע שהחליקה על השפה התחתונה שלה הוציאה אותי מריכוז לחלוטין.

״אז אתה בא?״.
בהיתי בה לרגע, ואז קלטתי שהיא מדברת אליי. פספסתי את ההקדמה. ״מה?״, שאלתי בתקווה לקבל תשובה מלאה. ״אתה גם ככה לא מקשיב למילה ממה שאני אומרת, אבל עושה רושם שאתה נמשך אליי לפי הפרכוס הזמני שאני גורמת לך. אז שנעשה משהו מועיל בזמן הזה?״. תשובה מלאה. יש אלוהים.

הלכנו

עשר דקות אחרי היינו על המיטה שלי. היא נשכה לי את השפתיים ותלשה לי את הכפתורים, ולפני שהספקתי להתבאס על החולצה האהובה עליי, הרוכסן נפתח, וזהו דוקטור, מפה אני כבר לא זוכר כלום. החברים שלי הסתכלו עליי בדממה כשסיפרתי את זה, וידעתי שמה שעובר להם בראש זה איך תמיד אני נופל על כל הזורמות האלה. וכן, היא הייתה זורמת, אבל היה בה משהו מעבר לזה.

אם תשאלו אותי, אני אגיד לכם שהיא בחורה רגילה. יש לה מראה רגיל, אבל היא לא רזה מידי, היא דווקא די עסיסית, והתחתון ישב על התחת שלה בצורה מושלמת. יש לה נקודת חן מתחת לחזה, והיא די רגילה, אבל היא הדבר הכי שובב שראיתי בחיים. יש לה חיים רגילים, אבל כשבא לה להיות נועזת וללכת על משהו, היא עושה את זה. היא לא מפחדת לעשות מה שמתחשק לה, וגם לא אכפת לה מה יגידו על זה.

באותו לילה שכבנו על המיטה שלי, הייתי עייף והסטלה ירדה לי, אבל רציתי שהיא תישאר. היא נרדמה עם הגב אליי, והיה לי דחף מטורף להעביר לה אצבעות בשיער. כשראיתי שהיא מרגישה את זה, אבל לא מתנגדת, נצמדתי כדי לחבק אותה. אני לא ממש מכיר אותה, אבל הלילה הזה בא לי לאהוב אותה. החדר היה חשוך לאורך כל הערב, אבל קלטתי את החיוך שלה באור-לילה שנכנס מבעד לתריסים, ולא רציתי שהיא תפסיק. הוא לא יצא לי מהראש.

היא בחורה רגילה, ואני לא ממש מכיר אותה, אבל אני לא בחור רגיל. הלילה הזה היא הבחורה הכי סקסית שראיתי, וללילה אחד בא לי לאהוב אותה.

// קרין פרימן

היא מאחרת, שוב. 

היא יוצאת מהבית, האופניים הקלות שלה שקנתה אצל האחרון שלה מונחות לה ברכות על הכתף, היא יורדת במדרגות כאילו גרה שם כל חייה. הגוף שלה מכיר כל פינה אפשרית שם ובנשימה השלישית היא כבר בקצה הרחוב עם החברה וכוס של קפה שחור ביד.

האיש הצועק יושב בפינה שלו, מחכה שמישהו יתייחס אליו. הפעם הפלייליסט שלו עצוב יותר, הוא צועק בטונים נמוכים מתמיד. אבל זה נראה שאף אחד לא שם לב. רק היא, אז היא מוזגת כוס מים מהקנקן שמונח על השולחן הוברגני שלה ומושיטה לו. הוא ממשיך לצעוק אבל הוא מזהה אותה לפי הסנדלים שלה. סגולות שכאלה, ומפלסטיק. הוא מושיט ידו מעלה ולוקח את כוס המים. האנשים ברחוב כועסים, הם לא מבינים למה היא עוזרת לו לצעוק, למה היא עוזרת לו להוציא את התסכול שלו החוצה, למה היא עוזרת לו להפר את הסדר המזויף שמתעופף לו ברוח התל אביבית ברחוב דינזגוף. הם לא מבינים למה היא עוזרת לו לחשוף קצת את האמת.

הוא מחייך לה עם העיינים שלו, וממשיך במלאכה, והיא מחייכת. הצעקות שלו ברורות לה עכשיו יותר מתמיד.

היא חוזרת לשולחן שלה, עכשיו הכל כרגיל. היא צריכה את הרעש שלו איתה ברחוב שיילך איתה לכל מקום. שיזכיר לה שהיא גם רעה, שהיא גם עם מסכה על הפנים. שהיא גם עושה משהו שהוא אסור.

ההודעה שהיא מקבלת בטלפון עוזרת לה להיזכר בזה. "היום?". היא לא עונה. היא מרגישה שהיא תבגוד באיש שיושב לו שם וצועק ורק מבקש בעצם קצת שקט.

היא מגיעה לדירה וישר עונה. "כן". מה שהיא רצתה בעצם לשאול זה איפה האישה שלו היום? או כמה זמן יש להם היום.

תשע בערב. היא אחרי מקלחת ומתלבטת מה ללבוש. היא בוחרת בשמלה האהובה עלייה, השמלה שהוא הכי אוהב. השמלה שפעם אמר שאשתו לבשה בפעם הראשונה שהם נפגשו. זה נפלט לו אז היא לא כעסה באותו רגע, להיפך. זה גרם לה להרגיש יפה יותר.

היא מאחרת. שוב היא חלמה. היא חלמה על הרגע שמישהו יחשוף את הסוד שלהם, איך זה ירגיש לה. ומעניין אם היא תבכה או תצחק. ובמקום למהר ולצאת, היא נשכבה על המיטה וחייכה לעצמה. 

חצות. צעקה, ואחריה אנקה של כאב. היא פוקחת עיניים ויוצאת.

היא הולכת לאט, היא רואה אותו מחכה לה בקצה של הרחוב, ניהנה מהרוח של תלאביב שמלטפת לו את הלחי ומנקה ממנו לרגע את כל השקרים. הוא כ"כ יפה.  והיא לא מבינה איך בגוף כ"כ יפה וטוב יכול להיות כ"כ הרבה רוע. ואז היא חושבת על עצמה ותוהה איך בגוף הכ"כ קטן שלה יכולה להיות אהבה כ"כ גדולה לאיש שכזה.

את המחשבה הזאת קוטעת צעקה של האיש ההוא שיושב לו שם בפינה, ואז היא מבינה. היא בדיוק כמוהו.

ארבע בבוקר, דרום תל אביב. היא סוגרת אחריה את השער של הבניין ומתחילה לצעוד חזרה הביתה. אחרי שעה של הליכה כמעט מגיעה אל האיש הצועק, הוא עייף כבר. היא מתיישבת לידו, ומושיטה לו בקבוק מים, הוא צריך כוחות כדי להתחיל לצעוק. כדי להוציא קצת תסכול. בייחוד אחרי הלילה הזה. היא צריכה שמישהו יחשוף את השקר שלה שוב ברחוב דיזנגוף.

פעם כשהייתה ילדה בת עשרים פגשה איש כואב שכולו היה רע וכל הלב שלו טוב, שלחש דברים שנשמעו כמו אהבה אפילו שבכלל לא התכוון.

// עדי אבידני

"אתה יודע, לפעמים אנשים שאני מטפלת בהם מופיעים לי בחלומות. אני עסוקה בהם כל היום, עד כדי כך שאני הולכת לישון איתם בלילה."

"אין לי ספק."

"אתמול הלכתי לישון איתך."

"הופהההה"

"תירגע. הלכתי לישון, ואז קמתי בחלום, וראיתי אותך עומד מולי ומדבר על אהבה. דבר איתי על אהבה, שלומי. בלי שאלות, בלי חרטוטים. יש בך אהבה, אני רואה את זה."

"אוקיי."

לפני כמעט שנתיים הכרתי את א', אישה מיוחדת במינה שעזרה להמון אנשים למצוא את הדרך שלהם בכל מיני תחומים. פגשתי אותה כשהדרך שלי אבדה. היא הזמינה אותי לעבוד איתה, ונעניתי. 

לא באמת ידעתי למה היא מתכוונת באותו רגע, אבל כבר ראיתי סלעים שמהם יצאו ליטרים של מים אחרי שהיכתה בהם במקום הנכון. למדתי עם הזמן שהשיחות עם א' מובילות גם אותי למקומות טובים. אז פתחתי את הפה והתחלתי לדבר ומצאתי את עצמי מספר לה על ההיא שנפרדתי ממנה כמה חודשים קודם לכן. 

"התחלנו מהמקום הכי אופטימי שאפשר. אהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף אחת בחיים. ראיתי את עצמי מקים איתה משפחה. ועדיין, הכל התפרק. לא בבת אחת מן הסתם, קצת יותר כל יום. מתישהוא נכנענו לפערים בינינו, ונתנו להם לנצח את האהבה שלנו"

היא מיד תיקנה אותי. "את הקשר שלכם, אם כבר. בחרתם בין הפערים לקשר. הבחירה שלכם הייתה להפסיק להיות בזוגיות, לא להפסיק לאהוב." 

Cristina L. F. on flickr

המשכתי וסיפרתי לה שבזמן שעבר מאז, יצאתי קצת עם בחורות, ושום דבר לא היה קרוב לדגדג אותי. הסברתי שאני שלם עם הפרידה הזו ומסתכל קדימה. רק שאין לי מושג איך להמשיך. הגענו כל כך רחוק ביחד, שהיו מספיקות לי כמה דקות עם כל אחת אחרת כדי שהיא תפסיד בהשוואה.

"תגיד, אהבת אותה?"

"ברור"

"איך אתה יודע שאהבת אותה?"

"פשוט ידעתי. לא יודע לתאר במילים"

"מה הרגשת?"

"כל מיני דברים. הייתה שם תשוקה, בהתחלה הייתה התאהבות, פרפרים… האמת, כשאני חושב על זה, שום דבר מאלה הוא לא אהבה."

"נכון. כי לא רואים את זה ברגש."

"מזתומרת?"

"אהבה זה לא רגש"

"אז מה זה כן?"

"היא חשובה לך, הבחורה הזו?"

"כן"

"אכפת לך ממנה?"

"ברור"

"אם יקרה לה משהו אתה תהיה עצוב?"

"בודאי"

"זו בדיוק אהבה. אכפת לך ממישהו, הוא חשוב לך, אם יקרה לו משהו תדאג. זה לא מה שהחברה שלנו מלמדת אותנו. אין הפרדה בין אהבה לאמא שלך, לחבר שלך, או לבת זוג שלך. פשוט למדנו להבחין בין אהבה לאדם שאיתו יש גם זיונים, לבין אהבות אחרות. להתייחס לזה אחרת. אבל זה לא אחרת. מה ששונה הוא אולי הרגשות שיצרו אותן, אבל אחרי שנוצרה, אהבה היא אותה אהבה."

בעודי מעכל חצי משפט שאמרה ועוד לועס באוזן את השאר, היא המשיכה. "תגיד, היו רגעים שכעסת עליה?"

"כן בטח"

"וכשכעסת עליה, אהבת אותה?"

"כן"

"מכיר את הביטוי שמחה מהולה בעצב?"

"כן"

"אם אתה מרגיש עכשיו, בשנייה הזו ברגע הזה ממש, שמחה, אתה יכול ממש באותה שנייה להרגיש גם עצב?"

"כנראה שלא"

"אולי שנייה אחר כך תיזכר שיש לך על מה להיות עצוב ותהיה עצוב, ואז אנשים יקראו לזה שמחה מהולה בעצב. עדיין, זה רגש וזה רגש. ובכל רגע נתון אתה יכול להרגיש רגש אחד." 

שוב הסכמתי.

"אבל רגע, אתה אומר שכשכעסת עליה אהבת אותה. אם אהבה היתה רגש, לא היית יכול בו זמנית. אתה מבין?"

"כן. אבל מעבר לסמנטיקה, למה זה משנה?"

"תחשוב על אהבה כמו בקבוק, שכל יום אפשר ליצוק לתוכו רגש ולמלא אותו בו. יש מלא בקבוקים. אחד לכל אדם בחיים שלנו. יש גדולים, יש קטנים. הבקבוק הזה עם התווית בשם שלה עדיין נמצא אצלך, לא יעזור לך להתכחש אליו. למה אתה מונע מעצמך לאהוב? תשתה קצת, שלא תתייבש. זה שאתה אוהב אותה לא ימנע ממך להמשיך הלאה, אבל להתנגד כן. אהבה לאדם אחד יכולה להתקיים לצד אהבה לאדם אחר, והכל בסדר. בארון שלך יכולים לנוח הרבה מאוד בקבוקים, אין לך מושג עדיין כמה הוא רחב."

עם הזמן, הספקתי לצרף עוד כמה בקבוקים, ועדיין לא מצאתי את עצמי נפטר מאף בקבוק. 

Alan Levine on flickr

// שלומי טסה

שעות הערב המוקדמות. אני וסאב יושבים במסעדה טיבטית ברובע הלטיני בפריז. אנחנו מדברים באנגלית; אני במבטא ישראמריקאי, והוא תחת מגבלות ההטעמה הצרפתית. אני מספרת על הטיול האחרון וככל שהערב מתקדם, אני מגלה שאני צריכה “לצרפת” את האנגלית שלי כדי שהוא יבין. הוא מספר בדיחה שיכלה להיות מצחיקה אם הוא היה משתמש במונח הנכון, אבל אני מנומסת וצוחקת בכל מקרה. השיחה משתרכת ומעיקה לי על החיים, ואני שוב מסכמת ביני לבין עצמי שזה לא ילך.

בסוף הערב אני תוהה למה כל כך הרבה בחורים מקומיים, מקסימים להפליא, לא מצליחים לחצות אצלי את גבולות הפרנד-זון, ומבינה שהסיבה האמיתית היא מגבלות השפה. כן כן, אני יודעת, אני המהגרת פה. אבל לא מדובר במגבלות השפה שלי.

הם פשוט לא מדברים עברית.

*

נדלג עשרים-ושתיים שנים אחורה בזמן, היישר אל גיל חמש ואל גן החובה ואל ספר העיון הראשון שנפל בחיקי, “הרפתק-אות”; ספר המגולל את התפתחות הכתב והאותיות העבריות מראשית התיעוד ועד היום.

לא נשמע מאוד מעניין, אבל אני זוכרת בבהירות את התזזית שאחזה בי כל זמן שעלעלתי בו, וגם בשעות הארוכות שאחר-כך. צורת האותיות, ההיגוי, הצלילים. כל דבר בשפה הזאת הסעיר אותי. מאז ומתמיד אהבתי מילים, אבל בגיל חמש, עם הספר הזה, החל הרומן האמיתי שלי עם העברית.

וזר לא יבין זאת.

באוגוסט שעבר, ישבתי עם חברים אמריקאים בים, וניסיתי להסביר למחזר עם הרבה פוטנציאל, על הקשר בעברית בין גאות ושפל, לשמות-העצם גאווה והשפלה. אצלנו פשוט אומרים Tide, הוא אמר. אף אחד לא התרגש. 

באותו החודש פגשתי את תומר. נמי עדיין הייתה בג’ט-לג ונרדמה לו על הספה, כשאני והוא התווכחנו על פעלים חריגים, ושלחנו פנייה נרגשת לאקדמיה ללשון. לא התאמנו בעליל, ובדיעבד – הסיפור בינינו גם לא הסתדר. אבל בסוף אותו הערב, בעיקר בגלל זה, הסכמתי לצאת איתו לדייט. 

*

אני חוגגת את יום העצמאות ה-67 למדינה, בטיסה טרנס-אטלנטית הרחק מישראל. 

האנגלית שלי בהירה וברורה, אני חושבת לעצמי, אבל אין בה שום רוח. אין בה שום נפש. לעברית, מנגד, יש חלק כל כך גדול בי; במי שאני, במהות שלי. במקצוע שלי. זה יישמע קצת זול, אבל הדרך הבטוחה אל הלב שלי היא מילים. חלקים בזהות שלי קהים ואני נחמצת, וברגעים כאלו אני באמת מתגעגעת הביתה ולא מצליחה לראות פה עתיד. 

מתוך פרופיל האינסטגרם של alefalefalef. אייר: עמרם פרת

*

ביני לבין כף ידו הנושקת לרקתי התנהל כל אותה העת מאבק;

בכוחות מחשבה אדירים, ריכזתי ושיגרתי בכל מאודי את כל שמתחולל בי, היישר אל תוך הכפה הרכה, כמו אמרתי ״קחי! קחי את הכל!״, והרגשתי לרגע דק את תוכני העז מתנקז ונקווה בו. קח את הכל, חשבתי, גם את המחשבה החולפת הזאת. קח את כל שיש בי. דע את כולי. 

אך ידו נרעדה בשנתו, כמו נבהלה מיכולותיה החדשות שנגלו לה, לקרוא מחשבות.  כמו נכוותה מהמחשבות שקראה ברקתי, ומיד התנערה והפרה את הקשר ודחתה את המטען שהוזן לתוכה. לרגע קט, צר, ידעתי שהוא יודע. התרווחתי והתרפקתי על הידיעה שהוא יודע. על אף שנמשכה אך רגע קט. לכשיקום, יהיה זכר הדבר כחלום רחוק. לכשיקום, במילא לא יזכור ממני דבר. 

ובכל זאת; המחשבות הרכות על שני הגופים שלנו עושים אהבה מתמשכות אל מחוץ למיטתי, זולגות אל הרצפה ומזדחלות אל מפתן ביתי – ומעבר לו, נכרכות בי וביומי. 

לעתים נדמה כי המגע שלך טמון בשורשן של מילים, כמו פטמה; עורף; ירכיים; בהונות; וכי מספיק שאעלה אותן בלחש על שפתיי ואמצא שם את שפתייך.

*

זר לא יבין.

// מור כהן

אני מאוהבת בחטא שלי, עשיתי משהו שכואב לי עליו אם כי אני לא מצטערת, יש דברים שהייתי לוקחת חזרה אבל פה משהו מרגיש לי שהייתי צריכה לחוות, הייתי צריכה להיות השעירה לעזאזל. ללמוד שיעור וללמד גם אחרים. על בשרם ובשרי. 

השעה 22:00 בלילה, נכנסת לבר חשוך בתל אביב, חוגגים יום הולדת, חיפשתי מקום לשבת ונחתתי על ידך, אבל זו לא הייתי אני, זה היה הכוח שמשך אותי אליך.

לא היית הגבר הכי חתיך שראיתי, היית נמוך ממני, משקפופר וכשדיברת אפילו היה לך גמגום קל. עם כל זה, ברגע הראשון שנפגשו העיניים שלנו, היית כמו הקוקאין שמעולם לא הסנפתי, ה"היי" שמעולם לא הרגשתי ומקום אליו חיכיתי כל חיי לברוח. 

זה היה כאילו החדרת את ידך לתוך חדרי הלב שלי ומשכת החוצה. נשארתי אני, בשר ודם בלי לב, כי הוא הפך לחפץ בתוך הידיים שלך. 

Rudolf Vlček on flockr

נכבשתי, כמו שכובשים ערים ומדינות שלמות, אך אתה באת לבד, בלי חניתות ולוחמים, מצויד בקסם, צחוק אמיתי וכריזמה של אל יווני. וממש באותו ערב, כבר אהבתי אותך.

When you develop an infatuation for someone,

You'll always find a reason to believe that this is exactly the person for you

It doesn’t need to be a good reason.

Taking photographs of the night sky for example

In the long run, this is the kind of dumb irritation habit that will cause you to split up

But in the haze of infatuation

It's just what you’ve been searching for all these years.

*The Beach*

המשכתי אל הלא נודע וסירבתי ללכת על קליפות של ביצים, חדורת מטרה בלי להסתכל ימינה או שמאלה, הלכתי בלי לשאול שאלות ובלי לבקש ממך כלום, אמרת שאתה רוצה להתקרב, להכיר אותי קצת. ואני? 

כי רציתי ליפול בלי מצנח ואולי אפילו להיפגע. רציתי להשתולל, רציתי לזכות לספר על הדברים הכי פרועים שעשיתי בחיי, רציתי שתצא ממני השדה והילדה הגבוהה הביישנית והסגורה תישאר שנייה בצד, כי היא רק מפריעה לי כאן. רציתי שהשריטות ילמדו אותי לקח, רציתי להרגיש למה אם זה אסור אני כל כך רוצה את זה? למה ההיגיון לא מדבר אליי והלב לא מפסיק לפעום? 

למה החיוך השטני כל כך עושה לי את זה? וכל פירור של מידע או מגע, גורם לי לשתות את זה. כל כך נהניתי מהחוויה. פתאום הייתי כמו גבר, כי התאהבתי בסיכון, במרדף ובתחושה.

Yoann JEZEQUEL on flickr

ואז כבר התרגלת. הריגוש התחיל לחלוף לך, הוא התחלף בסיפוק ובציפייה לדבר הבא. ואני הרגשתי כמו עיתון של אתמול, חדשות שכבר ידעת וקראת. 

מנגבת את הריר מהשפתיים, נוחתת כמו אבן על המיטה ומבינה שאת הפרצוף שלך לא אראה כאן יותר…

אני שונאת שאלות שאין עליהם תשובה, אני צריכה סיבה מספיק טובה כדי לפעול. כדי לזוז.

אני לא יודעת לומר אם משהו מזה היה אמיתי, אין לי מושג אם היו לך רגשות, אם המילים היו נכונות ואם התכוונת לעונג הזה כשהנחת את ידייך עליי. אני יודעת שהיית הפרי האסור שאכלתי ועל זה אולי אצטרך לשלם. 

Animals – Maroon 5 – My Cover: 

 // מורן אוליאל

אתה יודע מה? אני אהיה החבר הכי טוב שלך.

אני לא אתן לך לאסוף אותי בדייט הראשון, כנראה שגם לא בשני. אגיע לבד בטנדר המאובק של אבא, נוהגת על הילוכים מהיום שקיבלתי רישיון. בדרך אני אקשיב לברי או שלום או פורטיס או אהוד או מאיר, אולי אביתר אם מצב הרוח יתאים. אני אנסה להתעקש לשלם את החלק שלי בחשבון, למרות שלא באמת אכפת לי שתשלם. אולי אפילו תשלח לי הודעה מחר בבוקר.

בדייטים הבאים אני אספר בגאווה איך האחים שלי לימדו אותי לירוק כבר בכיתה ה' ולא אהסס גם להדגים. איך הם היו לוקחים אותי איתם למשחקי כדורגל במקום לתת לי לראות צער גידול בנות בבית ואיך אבא היה מרדים אותי בטיול על הטרקטור כל יום. איך אמא שלי הייתה מנסה להלביש אותי בשמלות וגרביונים שהיו מגרדים ועושה לי קוקיות או צמות שהייתי מפרקת אחרי רגע. הכי שנאתי שהכריחו אותי ללבוש לבן כי אז צריך להיזהר לא להתכלך. איך רציתי בכלל להיות בן וחלמתי על להשתין בעמידה וללכת ימים שלמים בלי חולצה ולא לפחד ללכת לבד בחושך. איך כל התיכון לבשתי מכנסיים שענקיים עלי וסווטשירטים של סיומי טירונות או קורס קצינים ודיברתי בקיצורים שאפילו הבנים הגדולים עדיין לא הכירו. אתה אולי תשמח שפגשת בחורה שלא עושה עניין משטויות, או שבכלל תהיה מוטרד מכל הסיפור. 

אני אציע שנצא לטיול ונישן בטבע, הכי טוב בים או בחורשה מבודדת. אבוא עם הדגמח ונעלי ההרים המשומשות, אאסוף את השיער לקוקו או אקלע צמה ואדחוף אותו לכובע, אשים מלא קרם הגנה עם ריח של בריכה. אני אתנדב להביא עצים למדורה מהמושב ואתעקש להדליק את האש בעצמי, אנגב את הידיים המפויחות במכנסיים הבלויים. נקים את האוהל ביחד ואני אתכנן לנו את המסלול למחר, אל תתערב. אכין לנו את הפויקה הכי טעים שאכלת בחיים, אחרי האוכל נכבה את הפנסים וניכנס לשק"ש. אין, בטבע אני ישנה הכי טוב בעולם.  

אני מוכנה לשתות איתך מלא בירה ולאכול המבורגר של 300 גרם, עם צ'יפס וקולה בצד. אני אראה איתך משחקי כדורסל ואפצח איתך גרעינים. החברים שלך ימותו עלי , אפילו אעודד אותך לצאת לשתות איתם, בלעדי, לפחות פעם בשבוע. כשנתארגן ליציאה אגנוב לך את הסוודרים הרחבים ובבית אסתובב בחולצות הטי או המכופתרות שלך. לא יהיה אכפת לי שיש כלים מלוכלים בכיור או שתשאיר את מכסה האסלה למעלה, אני רגילה. אתה יכול לזרוק את הבוקסר שלך על הרצפה או ללבוש את אותה חולצה יומיים, זה בסדר. גם אני עושה את זה. 

כשתיגע בי תרגיש, העור שלי לא מחוספס כמו שחשבת. אני לא כזאת חזקה כמו שאני עושה מעצמי וכן, אכפת לי גם איך אתה מריח. אני אשמח שתביא לי פרחים או שוקולד וגם להתפנק במסעדה טובה, אבל הכי חשוב שתחבק אותי.   

אולי פעם חלמתי להיות בן אבל לא, אני לא רוצה להיות החבר הכי טוב שלך. 

// לי לזר

כוס קפה נמס בלי חלב, סוכר שטוח אחד. כמו שאני אוהבת. אני מתעוררת לעוד בוקר בדירה שלי, והיא שלי ורק שלי. סוף עונת הנדידה. טוב נו, לפחות עד לסיום החוזה. בלי נדר.

ואפילו הצלחתי להכין לפני כמה ימים אורז, כמו שחברתי לימדה אותי, אז הוא לא יצא מושלם ואני ממתינה בשקט (אבל לא בחושך) עד שהיא תבוא לעשות לי חזרה על תוכנית הלימודים שלה "rice
for dummies".

ויש כאן שקט, לא שקט כמו במושב, כי בחרתי לגור על הנתיב המועדף על האמבולנסים שיוצאים מהתחנה הקרובה, אבל אם הם לא ישקטו תמיד אוכל לחטוף להם בורג מאוד חשוב במערכת.
והדירה כבר מסודרת, ונקייה (והיה מה לנקות, מרוקאית או לא, מקלחת בצבע אבנית כתומה זה דוחה).
וקניתי ספה ומועך פירה.
ואולי גם אמצע עבודה.
וסוף סוף אחרי שנה וחצי של תזוזה בלתי נגמרת, אני בבית.
והשכנה הנחמדה כבר השאירה לי עוגה על הדלת.
ואפילו הסתובבתי ברחובות מסביבי, ביקרתי במכולת השכונתית וקניתי חומץ.
זהו. זה מה שחיפשתי זמן כה רב, את המקום הזה שיתן לי להרגיש שייכת, וגם אם יצרתי אותו מארגזים שהיו ארוזים מאז שעזבתי את הדירה ההיא, זה היה שווה את זה, וכל הגועל מאחורי.

וטוב לי. לי. טוב. איזה כיף זה להגיד את זה.

ואפילו פתחתי טינדר, לרגע קט, ואחרי עשרה ימים סגרתי אותו. זה היה לגמרי מתוך צחוק, אבל מצד שני מה אכפת לי לנסות.
אז קבעתי דייט. וביטלתי אותו כי הבחור אמר "נדבר בערב" והתקשר אחרי עשר וחצי. והחברה עם האורז חינכה אותי אחרת.
וקבעתי דייט, אחר, אבל ביטלתי גם אותו כי הוא "לא אוהב לצאת בחורף" ואני לא באה אליו בפעם הראשונה, החיים חינכו אותי אחרת.
ואז היה דייט אחד, באמת נחמד אבל לא הרגיש לי זה.
ועוד דייט שהייתי צריכה לדרוש ממנו תשלום על טיפול פסיכולוגי, שנגמר עוד לפני שהתחיל, כי הוא עוד תקוע על הבחורה האחרונה שלו, ואני לא מעוניינת לעזור לו לעבור הלאה כרגע.

ובאמצע כל זה יצאתי לעוד טיול ג'יפים, אני ועוד מלא גברים, וכשנשאלתי מה בחורה כמוני עושה עם עוד שמונה גברים נשואים פלוס, עניתי שבאתי לשתות להם את הבירות.
ושוב אותו סיפור ידוע ומקסים, חול מדבר, אבק במערות האף, שיער שנהיה מקשה אחת, שיחות על הדייטים האחרונים שלי עם גברים צמאים לרכילות, עץ שיטה באמצע שום מקום, במבי בורח מאיתנו ומקפץ על גבעה רחוקה, מנגל מכובד ביותר ואחריו פויקה מכובד עוד יותר, נהיגת שטח, ג'יפ אחד נתקע בעליה עם גלגל שהחליט להפרד מהצמיג, ושמונה גברים מראים גבריות במשך שעה ואני, נושמת אויר, מחייכת לעצמי ומקשיבה לשקט שסביבי. ומתאהבת במדבר. בחולות האינסופיים, בחום ביום ובקור בלילה, בזריחת הירח וזריחת החמה. ומודה, למשהו הזה, ולמרות שאני לא אדם מאמין, לפעמים יש רגעים שחייבים להאמין כי אין סיכוי שכל זה סתם פה.

ואז הגיע דייט נורמלי אבל מטעמי צניעות אני אשאיר את פרטיו חסויים לעת עתה. ורק אשפוך את בלבולי בפניכם, כי זה מה שאני עושה.

כשארזתי את עצמי אז, או יותר נכון כשהאחים שלי זרקו את כל חיי לשקיות בד צבעוניות והעמיסו על הג'יפ, והשארנו את ההוא עם שטיח שחור וטלוויזיה שטוחה, נדמה שהם גם ארזו את הלב שלי. ועכשיו, כשפתחתי את הארגזים וסידרתי הכל במקום, פתאום הגיעה תחושה כזאת, חמימה, טובה, מלטפת, מחייכת. עכשיו טוב.

// גוני קריס

לפני כמעט שנתיים הכרתי את אהבת חיי.

כן.

זה פוסט על אהבה. 

על אהבה, על יום הולדת וגם על משאלות.

*

יום ההולדת המקסים שלי נוטה ליפול על תאריכים עוד יותר מקסימים.

יום השואה.

יום הזיכרון.

יום ההתרמה לחיות מעבדה.

יום ההזדהות עם חולי איידס.

בקיצור, במשך שנים חגגתי בתאריכים לא משמחים במיוחד.

כל שנה עליתי וירדתי במעלית העצבים בשביל לארגן אירוע יוצא דופן. כל שנה שיחות, שריונים, זעם שאין לתאר ובעיקר כאב ראש כזה גדול שמפעל של אדוויל לא יכול להרגיע . ואז היה מגיע הערב של החגיגות ואני הייתי כל כך מותשת מהכל שחצי כוס קאווה שלחה אותי לדבר ללמפות.

ואז עלה אלבום שהשם שלו היה: "ערב שלא נזכור עם אנשים שלא נשכח"

ואני מצאתי את עצמי בוהה באנשים האלה, שכל כך מהר התערבלו במערבולת של החיים שלי, ולא נשאר מהם לא זיכרון ולא אנשים. 

שכחתי.

*

בגיל 24 החלטתי שאני לא מארגנת כלום.

מי שירצה יגיע.

הגיעו. הגיעו כי היו חייבים. הגיעו, כאילו שמחו והלכו.

אבל הוא, הנסיך, נשאר.

וחזרתי הביתה וחיכו לי נרות ומלא מתנות וקופסא עתיקה יפייפיה על השולחן. 

הלב שלי התחיל לפרפר. זהו! הוא מציע! אמרתי לעצמי. כבר יצא לנו לדבר על זה הרבה. על הילדים שלנו, על הבית שלנו. שנה שלמה אנחנו מדברים והנה זה קורה. ואז פתחתי את הקופסא והיו בה מלא שוקולדים ופתק.

"אם תסתכלי בתחתית תראי את הדבר הכי יקר בעולם"

וחיפשתי. והמראה שנגלתה אליי הראתה לי… אותי. הוא השקיע במתנה כל כך מושלמת ואני פרצתי בבכי. לא הבנתי למה אין טבעת שם בפנים. הוא הצטער ואמר שהוא מוכן ללכת איתי עכשיו לרבנות אבל אם אני רוצה טבעת אני אצטרך לחכות. 

"מגיעה לך טבעת מושלמת. כמוך"

 אז החלטנו על דד ליין. אני החלטתי והוא נגרר בילדותיות קסומה ובגרות מהפנטת. 

"אין בעיה. יום הולדת של גיל 25. זה הדד ליין"

*

השנה יום ההולדת שלי היה ביום העצמאות. הנסיך קיבל רשימה של דרישות. את המארז של הבושם שלי הוא הביא לי ביום הולדת העברי ואת הזר המושלם שילך עם השמלה המושלמת הוא הזמין. בערב יום הזיכרון ישבתי מולו כמו בכל ערב ובהיתי בו כמו שחווה בהתה באדם. אני סוגדת להוויה שלו והוא יפה כמו שהוא במלוא תפארתו. אנחנו רואים איזה משהו עצוב והוא, הנסיך הזה, עוצר את הדמעות בכזו גבריות וגורם לי לרצות להביא לו גדוד של יורשי עצר.

"הבטחת לי שתגיד לי אם לא תוכל להציע לי השנה. שאני לא אצפה, שאני לא אתאכזב. אז תגיד לי. זה בסדר."

והוא אמר לי: "אני מצטער"

ואני התכנסתי בתוך בועה קטנה ועצובה.

כל כך רציתי לפתוח את הדלת ולרדת במדרגות עם פרחים בצדדים ושיר שמתנגן ברקע.

כמו בסרטים.

שהוא יהיה שם וירצה אותי יותר מכל דבר אחר בעולם.

ואני אגיד לו: כן!!!!!!!!!!

אבל הדלת הזו נסגרה ואני נשארתי בבועה שלי עוד קצת.

ובכיתי.

והוא בכה איתי.

*

ביום הולדת שלי השנה היו: 

*זיקוקים

*בלונים ופרחים

ודלת אחת שפתחתי ולאט, לאט, האושר התגנב בה.

ואם יכלתי להגיד למאיה של לפני שנה משהו הייתי אומרת לה: 

ביום הולדת עשרים וחמש יתגשמו לך כל המשאלות.

והיה נסיך אחד,

ונסיכה אחת,

ושקט.

באושר עילאי אמרתי לו כן!

// מאיה אמה שרקי

אמרתי לה "אני רוצה שתהיי מאושרת".
היא חיבקה אותי ואמרה "אני מאושרת איתך."

היא צעירה, בת עשרים אולי. מעולם לא דיברנו על הגיל. כבר בהתחלה בפאב היא חייכה ואמרה שגיל זה רק מספר. כיוון שלא תכננתי שהלילה הזה יתפתח לרומן ארוך זרמתי עם התשובה שלה.

היא בת עשרים, יש לה עולם שלם לחוות, ממלצרת כדי לחסוך לטיול הגדול, זה שאני כבר הספקתי לשכוח. היא מסתובבת בחינניות בפאב, היא מחייכת כל כך הרבה ללקוחות. הקוקו שלה מטלטל מצד לצד והוא זהוב כמו השמש. היא סבלנית ומקשיבה להם, מנסה לתרום לחוויה שלהם כמה שיותר. היא מרימה איתם שוטים ומסרבת בעדינות לגברים שמביאים לה פתקים עם מספרי טלפון, ואני גאה שהבחורה הזו שלי.

יש לה עיניים בהירות ונוצצות, היא עדיין מאמינה בטוב שבאדם. העיר הגדולה עדיין לא קלקלה אותה. היא מסתכלת בעיניים גדולות ושולפת כמה מטבעות לאישה שמבקשת לאוטובוס. היא מתנצלת שאין לה את מלוא הסכום. היא מסתובבת בבוגרשוב ובאלנבי כאילו אין בה פחד.

היא לא מעשנת, מדי פעם היא גונבת לי איזה שאכטה. אבל רק אם זה כאמל. היא מתלוננת על הריח שזה עושה לה בפה ועל זה שהשיער שלה יסריח, ולא משנה כמה אני אומר לה שממילא האף שלי מקולקל, היא רוצה להריח טוב ואני רוצה להאמין שזה בשבילי.

היא לא משתכרת, היא שותה ותמיד מוכנה לנסות סוגי אלכוהול חדשים, אבל בחיים לא תראו אותה עם הראש באסלה.

היא בת עשרים והיא יודעת טוב מאוד מה היא רוצה, היא לא נותנת לאהבה לטמטם אותה. הכל מתוכנן אצלה, הטיול ומה שתלמד כשתחזור.

כמעט עשור מפריד בינינו, לפעמים אני תוהה מה היא עושה עם בחור חנוט בחליפה כמוני. למה היא לא מחפשת מישהו צעיר שיכול להיכנע לשיגעונות שלה, ואז אני נזכר בכל הפעמים שאמרתי לה "כן".

כשהיא עברה בדלת שלי בפעם הראשונה, דיברנו על הכל, שפכנו זה בפני זה את טראומות האקסים שלנו. השכחנו אותם בנשיקות, חיבוקים וסקס. בפעם השנייה כבר סיכמנו ללא מילים שמה שהיה היה, ועכשיו אנחנו מתמקדים בנו. עם זאת אני רואה כמה היא פגיעה, אני יודע כמה היא שבורה ואני דואג לומר לה ולהזכיר שאין לה מה לדאוג, שהיא בטוחה איתי ושהיא יכולה לסמוך עליי.

היא שונאת את תל אביב, היא מעדיפה את האוויר הקר של ירושלים. היא כאן באופן זמני ומהרגע שתעזוב את תל אביב היא אומרת שהיא לא רוצה לחזור לכאן, לפעמים היא גם לוחשת שאני מקשה עליה עם ההחלטה הזו ושבכלל אם לא אני היא כבר מזמן הייתה בירושלים או באיזה קיבוץ אי שם בדרום. היא שונאת את הלחות והמחנק של העיר.

היא בת עשרים ומחר היא טסה מכאן. חצי שנה שהיא לא תהייה כאן, שאני לא אתעורר לעיניים שלה, לחיוך שלה. היא יותר לא תקפוץ עליי מהצד השני של הבאר ותדביק לי נשיקה ולא יהיה את האידיוט שישאל אם זה חלק מהשירות ויבקש גם.

היא בת עשרים והכרית מלאה בדמעות שלנו. היא קראה ללילה הזה לילה של פרידות. "חצי שנה זה הרבה זמן, ואני לא רוצה לכבול אותך" היא לחשה לי בעודה מנשקת אותי בנקודות שידעה שעושות לי טוב. אני מסתכל עליה.

"אני רוצה שתחווי ותמצי את החוויה. כשתחזרי אני אהיה פה"
"אני אתגעגע אליך"
"זה הזמן שלך"
"להתראות"

//יסמין רמון

22:00 בלילה זו שעה טובה לעלות על קו 66.

לפני שנתיים סיימתי את קורס הפסיכומטרי, למה בחרתי לעשות שיעורי ערב? כי חשבנו שיהיה מגניב ללמוד ביחד בערב וגם רצינו לנצל את שעות הבוקר לשינה או לעבודה. לא ידענו שמה שיפריע זו כמובן הפרידה הלא צפויה שלנו.

באיזשהו שלב אני ואתה הבנו שאנחנו צריכים להפריד כוחות גם בשיעורים, כמו שהחלטנו בחיים. אתה – בלי הודעה מוקדמת – החלטת לקחת את שיעורי הבוקר ואני זכיתי להישאר בלימודי ערב, זה הרתיע אותי, כי עכשיו זה לבד ולא איתך.

למעשה זכיתי בחברים נפלאים, כי בשיעורי הפסיכומטרי לא ממש הצלחתי להתרכז, בטח ובטח לא כשאתה בכיתה הסמוכה אלי, ובדיעבד גם אתה. זו הייתה תקופה יפה. תקופה של קבלה עצמית והבנה.

עד עכשיו אני לא מאמינה שעברנו את זה, פרידות זה אף פעם לא דבר טבעי, מה גם שאיכשהו השמות שלנו תמיד התחרזו אפילו שהיו רק עם קצת אותיות דומות. השם שלנו ביחד כבר הפך להיות משהו שמושרש אצל כולם במודע ובתת מודע. הרבה זמן שלא קראו לי בשמי לבד, וכבר התרגלתי להרגשה של להיות חלק מצמד. הפכנו להיות מותג, כמו שלא יודעים מי זה טומי בלי שם המשפחה הילפיגר, כך ידעו שדנדי ו… זה תמיד ביחד.

אבל הרי בתרבות שלנו תמיד זה עניין זמני, והזמן עשה את שלו, משניים הפכנו לאחד – בחיים, בבילויים, עם חברים וגם בשיעורים הייתי יושבת בכיתה, אתה היית בכיתה המקבילה, חברים מהכיתה שלך היו מספרים לי שהיית כל היום עם דמעות בעיניים. ובכלל לא מקשיב. נמצא כל הזמן על השיחה שלנו בוואטסאפ, עוקב מתי אני מחוברת ומתי לא, כאילו היית ממלא לי דו"ח נוכחות. אני יודעת שהראש שלי היה רק במחשבות עליך, ובדיעבד גם אתה.

בהפסקות היינו מנסים להיתקל אחד בשני כמה שפחות, שנינו לא ממש הבנו למה אנחנו עושים את זה עד אותו יום שיצאת לעשן בספסל ואני כבר סיימתי ללמוד. יצאתי הביתה ונפגשנו, התחבקנו אחרי זוגיות של שנתיים ונתק של חודש וחצי בפעם הראשונה, אני הרגשתי שהנשימה שלי חזרה, האיברים מקבלים חמצן והכל חוזר לעצמו, במחשבה לאחור אלה היו רק 20 שניות של חיבוק שהחיו כל כך הרבה, ובעיקר את הנשמה אצלי.

בדיעבד גם אצלך.

מאותו יום בכל תחילת שיעור הייתי מקבלת פרחים למקום שלי, שוקולדים, עפרונות ורודים, מחקים בצורת לבבות, וגם בובות של כלבים. רומנטיקן ומחזר אמיתי, היית מחכה לי כל יום חמישי עד 22:00 בלילה שאסיים את השיעור, אפילו כשאתה סיימת כבר ב-17:00. היינו חוזרים הביתה ביחד, 22:00 בלילה זו שעה טובה לעלות על קו 66.

והפעם עם חיבוק צמוד שלך…

// דניאל פלוס