הם נכנסים לבית הקפה, אוחזים ידיים זה לזו, נראים מאוהבים, הם מתיישבים בשולחן מולי. המלצרית ניגשת לקחת הזמנה ונעלמת כלעומת שבאה, מותירה אותם לחזור לשגרת האהבה. חוזרים להתעסק אחד עם השנייה, חוגגים את אהבתם, מתנשקים, הידיים שלו מלטפות את כפות ידיה. אני חושב שהם זוג יפה, מסתמן שלא הרבה זמן ביחד, להערכתי חודשיים-שלושה. הם מעבירים לי בכיף עוד כמה שניות של מציצנות מבעד למשקפי השמש.
זוגות כאלה, שחוגגים את זוגיותם ככה בעולם החופשי באמצע , משרתים את התפיסה והאמונה, שזה באמת אפשרי. בחור פוגש בחורה, יוצאים, מכירים, בסוף הופכים לזוג, לא?
זה יכול לקרות לכל אחד וכולם הרי מחפשים מישהו.
מסתכל עליהם, מנסה להיאחז בפרי אהבתם הטרי, אולי אצליח לקחת דוגמא או ללמוד דבר מה על מהו פיוס אם חלילה יחליטו לריב.
חולפות להן כמה דקות, לאחר שקיבלו את ההזמנה, הבחורה קמה לשירותים, הבחור נשאר לבד בשולחן.
(צילום: visualphotos.com)
המלצרית ניגשת לפנות ולנקות את השולחן, הוא שואל אותה: "אז מה את אומרת על החדשה? יפה,לא?", המלצרית שמחה לפרגן, "ממש יפה!".
הבחור נותן מבט לכיוון השירותים ומשהבין – השטח פנוי, החליט להרוס לי את הניתוח המקדים, "אבל לא יפה כמוך, מתי את ואני יושבים לאיזו בירה?".
המלצרית קצת בשוק, "זאת לא החברה החדשה שלך?", מנסה להבין מי נגד מי.
הבחורה של הבחור בדיוק יוצאת מהשירותים בדרכה אל עבר השולחן. הבחור מסמן למלצרית בתנועת יד שימשיכו אחר כך, היא הולכת-חולפת על פניה של ההיא שחוזרת, כתפיהן נושקות זו לזו.
ושוב הזוג יושב מולי, מתנשקים, אוחזים ידיים, ממש נראים מאוהבים, רק שאני כבר יודע את האמת – הם אולי מתנשקים ואוחזים ידיים, אבל מאוהבים הם לא.
רגע ארוך של שקט נקטע ברגע בו אני מבחין בזוג חדש שמתיישב במקום. לא מכיר את הבחור, אבל את הבחורה אני מכיר מהעבר. הם לא רואים אותי. כשהכרנו היא הייתה לסבית בזוגיות ארוכה עם בת זוג.
המלצרית ניגשת ולוקחת הזמנה ואני מנסה להציץ מהצד במבט פוזל, שלא ישימו לב שאני עוקב אחריהם. יש ביניהם מגע פיזי קל. יש הרבה חיוכים, קולות הצחוק מגיעים עד אליי.
השיחה שלהם היא ממש כמו פינג-פונג בקצב מעורר קנאה. חבר של הבחור מגיע מחוץ לקפה וקורא לו לבוא אליו רגע לשיחה בארבע עיניים. הבחורה נותרת לבד בשולחן, מסתכלת ימינה וקולטת אותי. כפושע שנתפס על חם אני מחייך והיא באה לכיווני, "מה עניינים? למה אתה לא אומר שלום?", בינתיים הבחור שלה מדבר ברקע עם החבר שלו, היא ואני מתעדכנים.
(צילום: visualphotos.com)
"אז מה עניינים? מה עושה עכשיו? עדיין בחיי הלילה? בזוגיות?", היא שואלת.
בתגובה אני מסביר שהעניינים לא רעים, שפרשתי מחיי הלילה, עושה כמה דברים חדשים, שאני רווק. "מה איתך? עדיין עם החברה שלך?", אני מנסה להבין מה אני רואה.
היא מסתכלת לאחור, מוודאת שהבחור לא שמע את השאלה שלי, עדיין מרוכז בשיחה עם החבר שלו, אז היא אומרת, "עזוב מותק, אני מעדיפה לא לדבר עכשיו על הנושא הזה, אם אתה מבין אותי. לא סיפרתי לו שאני…".
אמרתי שאני מבין, הבחור חזר אחרי דקה, והיא פנתה לשולחן.
נותרתי לבדי עם המחשבה והאמת? האמת שאני לא מבין.
אני לא מבין את הבחור שהתחיל עם המלצרית ולא מבין את הלסבית 'לשעבר'.
אני לא באמת מאשים אותם, אלא את המציאות.
איך אפשר למצוא קשר אמיתי בין כל השקרים הקטנים הממש לא קטנים הללו?
כמה זמן יעבור עד שהשקרים המוסתרים ייצאו החוצה וישנו את הסוף של הסיפור הקצר?
אל תמכרו לי סיפורי סבתא, שזה עניין של בשלות, או חוסר ניסיון.
זה לא מי מבין יותר, או מקרה של 'אני עדיין לא יודע מה אני רוצה מעצמי'.
זה סילוף המציאות ושקר שרודף שקר.
אני פונה אליכם, כל אותם הרווקים 'המבולבלים' -
פיתחו את כף היד ושימו על המשקל את ההכרות והחיבור שביניכם, הזמן שחלקתם ביחד, או הציפיות והמחשבות לגבי הקשר החדש – כמה זה שווה, אם בין כל החישובים האלה שמתישים את הראש בכלל לא הייתם אתם?
(צילום: visualphotos.com)
הלילה לא תלכו לישון שקרנים פחות.
כף היד עדיין פתוחה, מנסה לאפס את המשקל המקולקל. אתם תמשיכו לפחד בלי פחד, אבל עם חיבוק שיקרי. ומה בבוקר? תיסגרו את היד, זאת מלפני כמה שעות – אצבע, אצבע, עד שתהיה לאגרוף גדול וחזק, כזה שמכאיב גם לכם. קומו, שתו קפה ולכו שימו אותו עמוק בבטן של אותם אנשים שאתם פשוט מבזבזים להם את הזמן.
// שי נצר