אני זוכר אותה טובלת רגליה בבריכת הדגים הקטנה בחצר, מדרבנת את הצדפה שלה להמשיך לחיות.
אני זוכר את הפנים שהתכווצו בגועל אלי כשדמעות הגיחו. את הפנים של אימא שלה ואת השמנוניות המפתיעה שלה בעירום מלא. אני זוכר, שקראתי לה סיפורים, שהחזיקה לי את היד כשצפינו ב"אגדות וסיפורים". אני זוכר. את כל חתוליה ואת משקפיה. אני זוכר בעיקר את המין שלה, ילדה בלתי מושגת פותחת רגליה בחוסר ביטחון, לא סובלת – לא נהנית, צופה בתנועת הסנטר שלי ומחכה לשלוש מילים.
אני זוכר את השעה חצות ותקתוק שעון עצום בצורת לב. הייתה צרימה כשכבנו. הייתי רזה, רבע עוף. שערות הרגליים שלי שקלו יותר מהזיעה הניגרת. זו הייתה שגיאת כתיב לשכב איתה, מאלו שאתה לא בטוח לגביהן. היא הייתה מכוערת, שידרה אנרגיות של מחלקת אשפוז. היינו מזדיינים ומכינים תה וצופים בטלוויזיה. היינו שותקים בלילות, שוכבים בדממה ונותנים רק לרוח ולחתולים ולאורגזמות להתרגש. זו הייתה אהבה שרק סיגריות התחממו ממנה. הייתי מאיית את שנאתי עם הלשון שלי כשירדתי לה. "א-נ-י—ש-ו-נ-א—א-ו-ת-ך", "ה-ל-ו-ו-א-י—ש-ת-יש-ר-פ-י—י-א-כ-ל-ב-ה", היא הייתה נאנקת ומפיחה נוזלים באווירה החנוקה.
כשנכנסה לדיכאון לא היינו שוכבים. הייתי שוכב לידה, מחכה שתירדם ואז נוגע בשדה ומאונן בשקט אפשרי. לפעמים היא הייתה מתעוררת והייתי מעמיד פנים שאני ישן. נוקשה ונבוך. עלום.
אימה לא חיבבה אותי, אביה שנא אותי, אחותה הקטנה לעגה לי. כולם היו נגדי, אולי גם אני הייתי.
אני זוכר שנסענו לקטוף פטריות בקיבוץ של סבתה. היינו בפרדס התפוזים והיה חם. היא נורא רצתה, אז הרמתי לה את השמלה וחיבקתי אותה בין הקליפות. היא לבשה לבן ונהנתה מהארומה ואמרה תודה. הזענו וקיבלנו מכת שמש. בבית ישנו כמו שצריכים לישון ושנאנו את הצורך שלנו לחלוק במיטה.
ביום הולדתה היא שנאה את כולם. נתתי לה. ניפחתי המון בלונים והיא ספרה אותם לראות אם זה מספיק. קישטתי עוגה והיא העליבה את המין שלנו מול חברותיה. קניתי לה כלוב עם ארנבים והיא שנאה את הכלוב. הם ברחו אחרי שבוע. היא ניקתה איתי את הרחובות, צורחת, זורקת עלי את הטבעת שנתתי לה. בורחת לסמטאות לא מוכרות בעיר. הלכתי בתל אביב ושאלתי זרים אם ראו אותה.
ימי ההולדת היו קשים והרגתי לי המון זמן איתה ככה.
מה עוד אני זוכר?
קצת מההתחלה היפה, שירים וקושיות, סרטי אימה וחיבוקים, שליפות פרחים מהמותן ונשיקות שגרמו לי להאמין באלוהים. ועכשיו נמלה נשכה אותי. חתולי הרחוב מתרחרחים בשתיקה ואני מציע את עצמי לבחורות שיפות בדיוק כמוה. כואבת לי הגבה הימנית ונחנקת לי הבטן. אני לא הוגה את שמה יותר.
אני בפס האטה, בתוכו היא מאובנת, תמיד עם מישהו אחר בתוכה.
אני מפסיק לעשן עוד שבועיים ונשבר לי משקף אחד. צריך ללכת לאופטיקאי ולהודות במגושמות שלי.
// דניאל שי קיסרי