הכרנו לפני שנתיים פלוס מינוס. לא שמתי לב בכלל, הוא היה דרך עוד לקוח לא מעניין ששלח טקסט לא חשוב בעליל. מאלה שצריכים לשלם כדי שיראו את החומרים שלהם, אחרת אין מצב שמישהו יפזול. הייתי יחסית חדשה על הכסא אותו מילאתי. עוד לא הבנתי בדיוק מי נגד מי, מי אחראי על מה ומי משלם, ככה שזה לא משנה עד כמה זה רע.
התחיל בינינו באגביות, ׳תודה׳ מנומסת, המשיך לתחלופת מיילים מצחיקים שעברו כנדרש לפייסבוק ומשם לפינג פונג בלתי ניתן לעצירה. זה בא בתקופות. היינו יכולים להתכתב במשך ימים שלמים, כל אחד מרים להנחתה יותר ויותר גבוהה בציפייה שהשני ינחית פאנץ׳ יותר ציני מהקודם, יותר מתחכם – המילים והמשפטים התאימו עצמם כמו כפפה ליד. היו תקופות של שקט תעשייתי. בלי מילה, בלי ציוץ, אבל עם ידיעה – שאנחנו שם, הכל עומד ומחכה עד לפעם הבאה.
אחרי שנה ומשהו נפגשנו פעם ראשונה – קפה אגבי של ׳על הדרך׳. היה מוזר, וטעון וכיף, משהו בסגנון של בחינת המצב. לראות אם הגיצים קיימים גם כשאין מקלדות כשיריון מגן. בפעם השניה כבר באתי אליו. היה מטורף. הוא מטורף – מצליח להוציא ממני דברים שלא דמיינתי. כשאנחנו ביחד הוא רוצה אותי כמו חיית טרף פראית שלא אכלה הרבה זמן. ואני מתמכרת לטעם, לקצב ולאווירה, משל הם שוביי ולי אין את היכולת (או הרצון) להתנגד.
מקדלת כשיריון מגן
זה לא ׳רציני׳. או בעצם, מאוד רציני. כלומר, מי הממונה שהחליט מה זה רציני ומה לא. מה מותר ומה אסור. אם אנחנו מקיימים מערכת יחסים זוגית מלאה – זה חוקי, אבל לילה פה ושם של תענוג צרוף הוא אסור?
קשה לי עם החוקים. קשה לי שאני צריכה ללכת לפי מה שמישהו הכתיב פעם. אני חיה, אז תנו לחיות – בעיניי לכל אדם – דרך, שביל. לפעמים באמצע ההליכה נתקלים באבן גדולה ויפה, כזאת שמתאימה בדיוק למה שאני צריכה. אבן, שכיף לשחק איתה, להשתעשע, לזרוק אותה באוויר או לבעוט חזק ולראות לאן תגיע, בסוף, היא יוצאת מגבולות השביל הפרטי שלי וכל אחת מאיתנו ממשיכה בדרכה. לפעמים, אני רואה מרחוק נהר מדהים ביופיו. כזה שצועק לי לרוץ מהר לקראתו, לשקוע בו. להתמזג ולהיות חלק ממנו. הוא מזין, מרווה, מחבק, עוטף. עונה על כל התשובות הקיימות. אחרי תקופה כלשהי, נהיה קר ואני מרגישה שצריך להמשיך הלאה באותה דרך-חיים.
קורא לי לבוא. לשקוע ולהתמזג.
חשוב שיבינו אותי, חשוב לי שתפסיקו לדאוג לי. תפסיקו לשאול. תפסיקו להפיל עליי את הפחדים שלכם, לזוגיות, להגשמה, לילדים, לתא משפחתי, לאותו ייצר חייתי של המשכיות. אני לא שם. ולא, לא – עוד לא שם, אלא – לא שם. אני במקום אחר, כזה שלא מייחל לבעל, שני ילדים וכלב. אל תבינו לא נכון – אני אוהבת את האהבה. אני אוהבת לאהוב. אני אוהבת לעשות אהבה. אבל מבחינתי, גם אהבה חולפת היא טובה, וברת קיימא – כזאת שחולפת אחרי לילה, שבוע, חודש, שנה. הכל מתאים, הכל נעים. הכל בסדר.
// לילך צור