"תכירי את אבשלום" (שם בדוי), אמרה לי השותפה החייכנית שלי, "אבשלום גם מירושלים, הוא עושה איתי שירות לאומי", אני מסתכלת עליו והוא באמת מוכר. קצת פיצוחים ואנחנו מגלים שאנחנו אכן מכירים. רק שהוא מכיר את הגירסא הישנה שלי, הגירסא התיכוניסטית שלי.
אני מסתכלת עליו. בתיכון הוא היה מסוג הבנים שלא הייתי משתינה לכיוון שלהם, מסוג הבחורים שכבר מגיל 13 עישנו ושתו.
אבל עכשיו בגירסא המחודשת והבוגרת שלי, שלמרבה הצער נמשכת לילדים רעים, נדלקתי עליו. חשבתי שזה יכול להיות נחמד להעביר איתו זמן, וכן אולי בעזרתו אני אוכל לשכוח את כאבי הלב. ידעתי שאם יקרה משהו, זה לא יהיה רציני.
כיוון ששותפתי היקרה שתחייה, מחליפה גברים כמו גרביים ובעלת נטייה להוציא מהפה משפטים מהסוג של: "כל אחד ירצה לשכב איתי" גם אם הוא בזוגיות עם אחת מהבנות בדירה, לא ששתי לשתף אותה בתכניות שלי. אבל שלא הולך בדרך שלי אז פניתי אליה.
השותפה החייכנית שלי, אמרה שבשמחה תסדר לנו דייט. אמרתי לה שבינתיים אני רק רוצה את הטלפון שלו, ולקחתי לה מהפלאפון. דיברתי איתו פעם-פעמיים, וסיכמנו שנצא שלושתנו.
בינתיים סיכמתי עם שותפתי היקרה שהיא תבוא, תהיה איתנו קצת ותלך, כדי שאני אוכל לחמם עניינים ולראות מה יקרה.
אז ישבנו שלושתנו בפאב על חוף הים, שותפתי היקרה נדבקה אליו כמו פלסטר לשלפוחית ואני רומזת לה וכלום, היא נשארת.
המשקאות מגיעים, משיקים כוסות, היא שואלת אותי אם הכל בסדר, ואני תוקעת בה מבטים מזרי אימה.
באיזשהו שלב אני הולכת לשירותים וכשאני חוזרת, אני תופסת אותם מתנשקים. הם לא רואים שראיתי אותם.
נושמת עמוק. לוקחת את התיק שלי ואומרת שאני צריכה ללכת. הם אחריי, שואלים אם הכל בסדר. אני מתאפקת, אני לא יודעת מה יקרה אם אני יגיב, רק מניחה שזה היה נגמר בבית חולים ואולי בבית משפט.
כשאנחנו עולות על האוטובוס בלעדיו היא שואלת אותי: "את לא מדברת איתי?"
ממשיכה להתעלם.
"אנחנו רבות בגלל גבר?"
לא מגיבה.
אנחנו יורדות מהאוטובוס.
"בסדר, את לא רוצה לדבר איתי בגלל גבר. אני לא מבינה מה לא בסדר במה שעשיתי".
אני אומרת לה שתסתום ותתרחק כי אני אעיף לה כאפה. היא כנראה באמת נבהלה ועלתה לדירה.
מרשה לעצמי להתפרק. מתקשרת למספר שפעם ידעתי בעל פה. שאני יודעת שמותר לי להשתמש בו רק במצבי חרום.
"אתה פנוי?"
"כן, רק שנייה"
(כל כך כיף לשמוע את הקול שלו, חם ואכפתי).
אני מספרת לו את אירועי הערב.
בתובנות של בן שלושים ואחד שעדיין אין לבת עשרים, הוא מסביר לי שמעבר למה שזה אומר על השותפה שלי, זה אומר על הבחור, שאם הוא היה רוצה אותי, הוא לא היה מתנשק איתה, או שהוא פשוט רצה סקס ולא היה לו אכפת עם מי, שאני לא צריכה לבכות. שיהיה בסדר, שהבחור שלי יגיע. אנחנו נפרדים בלילה טוב וחלומות פז.
עד היום אני לא יודעת מה עם אבשלום. לא שמעתי ממנו ולא יזמתי כלום.
השותפה שלי התחילה ללמוד ועברה דירה, היא מנסה ליצור קשר, אני משתדלת לסנן אותה.
והבחור הטלפוני? הבחור הטלפוני עדיין מלווה אותי. אני יודעת שאני תמיד אבל תמיד יכולה לסמוך עליו, שרע לי או טוב לי הוא יהיה הבן אדם הראשון שישמע.
אז לחבר הטלפוני היקר, תודה. תודה שלמרות כל המכשולים, כל הסצנות, אתה נשאר שם בשבילי. תודה שנתת לי להיכנס לחיים שלך, תודה שהשארת אותי שם. והבחורה הזו המהממת שישנה לידך? הרוויחה ואני ממש שמחה בשבילך, כמעט כמו אמא שלך.
אז אני יודעת חבר טלפוני יקר שגם הבחור שלי יגיע. מישהו שיגרום לי להרגיש מיוחדת ולא ינשק חברות שלי, עד אז תסלח לי על סיפורי דייטים כושלים באמצע הלילה?
// יסמין רמון