ברגע אחד כמעט הפכה דירתנו הקטנה והצנועה ברחוב הרב ברלין הירושלמי לבירה אירופאית שוקקת ומלאת חיים. מדירה לבירה. מי ידע שכך יהיה (שבכמה לילות ללא אמא…) נהפוך לנשות העולם הגדול ואפילו בלי לצאת מטר מהבית. קשה לי לסכם את החודש האחרון מרב חוויות, רגשות ותחושות מעורפלות. בלבול רב אופף אותי.
הכל התחילו עם בואו של המאהב הגרמני שלי לארץ. אולי אכתוב עליו בהמשך כי הוא סיפור בפני עצמו ואין לי מושג כרגע לאן יקחו אותנו החיים והאם יש לזה עתיד בשלט-רחוק. אבל עד אז, הרשו לי להתמקד בתיאור הדירה שלנו ומה קרה שהיא הפכה פתאום לבירה אירופאית תוססת:
ממש באותו הזמן שחברי הגרמני, נקרא לו פרידריך לצורך העניין למרות שזה לא השם האמיתי שלו, הגיע אליי, השותפה שלי הכירה בחור מדנמרק שבדיוק החליט לעלות ארצה, נקרא לו יוהאן לצורך העניין, למרות שזה גם לא השם שלו. הדירה שלנו, 80 מטר מרובע של צפיפות ירושלמית, עם מטבח פצפון, קירות מתקלפים ומרפסת מלאת חתולים ואבק הייתה צריכה להכיל פתאום שני זוגות אנושיים על כל מזוודותיהם וחפציהם האישיים, דבר שבכל סיטואציה אחרת נראה לי כבלתי אפשרי באופן ביולוגי.
כל זוג נראה כמו נגאטיב אחד של השני (אומרים שהפכים נמשכים, כנראה שזה נכון): אני, התימנייה השחומה והמתולתלת עם הגרמני הארי ושותפה שלי בהירת העור והעיניים עם הדני השחום ושחור השיער (נשמע קצת לא הגיוני, אבל ככה זה היה). באנו להוכיח לעולם שהפרדה גזעית לעולם לא תעבוד!
את שיחות החולין שלנו על יוקר והמחייה ומשמעות החיים החליפו שיחות מסדרון הזויות של שני האירופאים החביבים על אלקטרוניקה וגאדג'טים. מדי פעם גם חוויות יום-יום. נדמה כי יוקר המחייה אינו אישיו בגרמניה ובדנמרק. עם זאת, משמעות החיים מטרידה את כולם בלי יוצא מן הכלל.
את המוסיקה הישראלית המתנגנת ברדיו החליפה מוסיקה קלאסית אירופאית-מתורבתת (מי שמכיר אותי יודע שהמשפט האחרון הוא שקר, למעשה, תמיד מתנגנת אצלי מוסיקה קלאסית, רק הפעם ניתנה לגיטימציה להעלאת הווליום של הרמקולים בקונצ'רטו הכפול לכינור מאת באך מבלי המבוכה מחברים שיצחקו עליי) או לחילופין פופ גרמני משנות ה-90 (חובה עליכם להכיר את להקת "פאלקו" האוסטרית ובמיוחד את השיר "אמדאוס אמדאוס"!) .
שיחות סקייפ ארוכות בדנית, גרמנית ואנגלית מעורבבות זו בזו בוקעות מהמרפסת שלנו. בטח השכנים לא מבינים מה קרה ומי השתלט על הדירה שלנו. רק שלא יספרו לבעל הבית שמשהו מוזר מתרחש כאן. גם אנחנו הרגשנו לרגע כמו הוסטל-תיירים פופולארי. איכשהו, ארוחות, מקלחות ולינה עברו בשלום ובאווירה טובה וכיפית, כמו שרק הוסטל תיירים אירופאי יכול להיות- זול ומנומס נורא.
לרגע שכחנו שאנחנו בישראל, בירושלים, בלב לבו של המזרח התיכון המחניק. האירופאיות ששרתה על הדירה שלנו היה בכוחה להשכיח את חרדות הקיום, המצב הפוליטי והכלכלי הקשה ולגרום לנו להזמין משלוחי אוכל הביתה במאות שקלים ערב אחר ערב תוך כדי שאנו צופים באירוויזיון. לבסוף פרידריך נאלץ לנסוע (בכאב רב) ויוהאן נשאר בארץ, אך מצא דירה משלו, ואנו שתינו נשארנו רק עם העברית שלנו ועם חוויה של חודש הזוי אך מהנה ביותר.
// נועה בן סעדיה