לפני כמה חודשים פגשתי במקרה ברחוב את ג' ידידה שלי מגיל שנתיים (זאת לא מטאפורה, אני באמת מכיר אותה מהלול). בחברות שלנו אין צורך בסמול טוק כדי להגיע לעיקר ולכן למרות שלא דיברנו יותר משנה היא ישר סיפרה לי שלפני יומיים היא ובן זוגה י' נפרדו לאחר שנה וחצי של קשר.
שאלתי אותה האם היא ראתה סימנים מקדימים לכך שהגבר שגר איתה בחצי שנה האחרונה עומד לפרק את החבילה. היא אמרה שממש לא, ויותר מזה- הוא אפילו רמז לאחרונה שהוא עומד לשאול את שאלת מליון היורו (זאת שגברים שואלים כשהם כורעים ברך ומחזיקים טבעת, למי שלא הבין).
מבולבלים? גם אני הייתי, לכן שאלתי בפשטות "אז מה דה פאק היה התירוץ שלו?!", "הוא אמר שהוא עוד לא היה מספיק רווק, שהוא צריך עוד כמה שנים להתהולל", היא ענתה. "אולי בפעם הבאה תשקלי לצאת עם מישהו יותר מבוגר ממך ויותר בוגר באופן כללי?", שאלתי. "יא מפגר, הוא בגילך ואתה גדול ממני בשנה וחודש!!", היא נבחה עלי (בצדק).
השיחה הזו הולידה אצלי שלוש תובנות:
א- אני חייב לעבוד על כישורי העידוד וההקשבה שלי לחברים במצוקה.
ב- טוב שמ' אמר לה מה הוא מרגיש עכשיו ולא נגיד בעוד שלוש שנים אחרי שהם כבר נשואים. אני עדיין מאחל לו מיתות משונות, איטיות וכואבות או לפחות שהוא יהיה השוטר הראשון שיוצב לאכוף את חוק העישון באצטדיון טדי.
ג- עד עכשיו בחיי הייתי בהחלט מזדהה עם מ'. בהחלט חשוב להיות רווק כדי קודם כל לדעת להיות לבד. לאנשים מסוימים (כולל אני) חשוב שתהיה תקופה מסוימת של סיפוק האגו (הוללות, בעיברית) כדי שיוכלו לעבור לתקופה הבאה.
אני כבר לא שם, כנראה. לא שהתהוללתי כל כך הרבה, או שהתעייפתי מחוסר יציבות בתחום הזוגי. אני לא צריך שמישהו חוץ מהכלב שלי יחכה לי בבית ויקפוץ עלי כשאני חוזר. ברור, אני יכול להמשיך ככה עד גיל 40. פאק איט-אני גיטריסט בלהקת רוק, זה אפילו מצופה ממני! ובכל זאת, נראה לי שמיציתי. אני לא מונע מהפחד להיות לבד או להישאר רווק הולל עד שארקב. אני פשוט מרגיש שיש מצב שעכשיו אני כבר בשל.
//זהר רץ