נעלמתי. אני בהלם שעבר כל כך הרבה זמן בזמן כל כך קצר.
תקופה לחוצה שכזאת. הרבה קורה בבית צבי ובכלל בחיים ואם חשבתי לרגע שמצאתי את עצמי אז איבדתי אותי שוב והאמת שזה בסדר כי אני חושבת שאני מתחילה לקבל כיוון. אמנם הפוך מהמתוכנן, אבל כיוון.
בואו נדבר על אהבה.
אתם זוכרים את י', ה"ספק מיתולוגי" שלי? אז אחרי ארבע וחצי שנים, קמתי בוקר אחד ואמרתי שאני לא רוצה יותר. מסתבר שבינתיים, הבוסית שלי, שישבה עם חברתה הטובה ותכננה לי את העתיד, החליטה להגדיל את סיכוייה בתור לגן עדן ומצאה לי שידוך הולם: צ' מכפר שמריהו.
על השיחה הראשונה עם צ' אין טעם לדבר. לא קרה יותר מידי חוץ מלקבוע מתי ולאן, והאמת, מי צריך יותר מזה? מה הטעם לפתח שיחה בטלפון? בשביל מה לנו לדמיין פנים, גוף, עיניים, חיוך. ואז להגיע לפגישה ולהבין שה"בפנוכו" של הקנקן כבר לא מעניין אותנו ושאנחנו בכלל לא אוהבים תה?!
(צילום: visualphotos.com)
צ' אסף אותי ונסענו לבר מגניב על חוף הים בהרצליה. אני, בתור אזרחית וקצינה למופת בת 21 שלא שתתה מימיה, הזמנתי מרגריטה בטעם לימון שעלתה על גדותיה בשלב די מוקדם של הערב והוא- לא הפסיק לדבר! ייאמר לזכותו שלא הייתה לו ברירה כשמולו יושבת בחורה אילמת! אגב, עד גיל 18 בערך היו תהיות פה ושם לגבי היותי חירשת/אילמת. היום אני יכולה לאשר לכל התוהים למיניהם שבסך הכל מדובר בחרדה חברתית קלה ותו לא.
אחרי שעה וחצי של "דוקו" על תולדותיו, צ' (שכנראה זיהה את זעקות ה"הצילו" האילמות שלי) החליט לזרוק לי גלגל:
- "את יודעת, אם יבוא לך ללכת, אז נלך".
ואני, כהרגלי (עד היום), קפצתי על הגלגל וחתרתי ליבשה הראשונה שזיהיתי באופק:
- "בוא נלך"
אחרי ויכוח לא פשוט על החשבון (כי – כשמשלמים עליך, את מרגישה מחוייבת!), האגו שלי ואני ויתרנו. צ' שילם וצעדנו, באווירת "מה לעזאזל זה היה", לכיוון האוטו.
אחרי עשר דקות של נסיעת מבוכה עגומה לרעננה, החלטתי להרים את הכפפה:
- "בן כמה אתה"?
- "עשרים ושבע"
- "אתה נראה הרבה יותר זקן"
(צילום: visualphotos.com)
נפרדנו בטריקת דלת. עליתי הביתה, מוכנה להקיא את כל התאוריות השכלתניות שפיתחתי על צ' בזמן כולל של שעה וחמישים דקות, רק כדי לגלות שאמא ישנה. כמה לחישות של: "אמא, את ערה?", עשו את העבודה. ולהלן הממצאים: OCD מובהק, מודעות עצמית נמוכה וחוסר טאקט, חרדת ביצוע קשה וכנראה שיש גם בעיית סמים, מה שגורם לעליה משמעותית ברמת הפאסיביות וירידה חדה ברמת האקטיביות (תרתיי)".
בעודי טוחנת מים, רעש מטריד נשמע מהחדר שלי. זה צ'.
אחרי כמה צלצולי "שיחכה קצת, לא יזיק לו":
- "כן"?
- "היי… אני לא יודע מה זה היה, אבל אם את רוצה, את יודעת מה המספר שלי.
- "אוקי, ביי"!
שישי. צהריים. טלפון מהבוסית:
- "נו?!"
- "נחמד".
- "מה הוא אמר"?
- "שיתקשר מתישהו".
- "אם אמר, אז הוא יתקשר!".
ובאמת הצלצול השני לא איחר להגיע:
- "את יודעת, אם רצית שאתקשר יכולת להגיד ולא להעביר מסרים דרך אנשים אחרים".
- "ס-ל-י-ח-ה? ממש לא רציתי שתתקשר"!
וקבענו דייט שני. לא ברור איך, אבל כאן, חברים יקרים, התחילו להן שבע שנים נפלאות עם האקס המיתולוגי האמיתי שלי!
אז אני אומרת: תנו צ'אנס לאהבה, תשקיעו דייט שני אחד בשני/אחד בשניה/אחת בשניה. מה כבר יכול לקרות? שתהיו מאושרים?!
כן, זה מפחיד. אני יודעת.
// יפעת אהרוני